הרב עדו רכניץ
הרב עדו רכניץ צילום עצמי

בתאריך כ"ה טבת תשפ"א (29.12.21) אושרה בקריאה טרומית הצעת חוק המפלגות (תיקון – הגבלת מימון עצמי של נבחרי ציבור).

עיקרה של הצעת החוק הוא הטלת הגבלה על הסכום אותו רשאי נבחר ציבור להוציא עבור פעילות פוליטית שגרתית (למעט בחירות מקדימות וכדומה) עד לסך 100,000 שקלים.

הצעת החוק כונתה "חוק ניר ברקת" כיוון שהיא נועדה למנוע מח"כ ניר ברקת, שהוא בעל הון, לקיים פעילות פוליטית במימון עצמי.

בחינת הצעת חוק זו לאור המשפט העברי מעלה שלכאורה החוק נוגד את עקרונות המשפט המנהלי העברי. באופן כללי המשפט המנהלי עוסק בהגבלות ובכללים החלים על הרשות, במקרה זה, על הכנסת. המשפט העברי כולל אף הוא פרק חשוב העוסק במשפט מנהלי, שנחקר בימים אלה במכון משפטי ארץ.

עקרון השוויון במשפט המנהלי העברי

אחד העקרונות החשובים במשפט המנהלי העברי הוא עקרון השוויון, על פיו חוק או תקנה צריכים לחוק באופן שווה על כלל האזרחים הרלבנטיים. כפי שכתב הריטב"א (עבודה זרה לו ע"ב):

"דכל תקנה שרוב הצבור והוא החשוב במנין ובחכמה הסכימו בה, אף על פי שהמיעוט עומדין וצווחין הרי הם חייבין במה שהסכימו הרוב. ובלבד שיהא נראה לרוב ההוא דיש בגזרה ההיא תקנה לצבור מתקנין כן על הכל בשוה".

על רקע זה נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר לחרוג מעקרון השוויון הפורמלי לצורך תכלית ראויה. מהר"ם מרוטנברג (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, תתקמא) שלל חריגה כזו, וקבע על החוקים והתקנות להיות שוויוניים לחלוטין, ואין תוקף המועיל לחלק מהאזרחים. משמעות הדברים היא שלא ניתן לחוקק חוקים שייטיבו עם תושבי הפריפריה, עם נשים, וכדומה.

לעומתו, פוסקים רבים אחרים סברו שתכלית ראויה, המכונה "תיקון הקהל" או "תיקון העיר", מאפשרת לחרוג מעקרון השוויון הפורמלי. כך לדוגמא כתב בשו"ת מהר"ם אלשיך (נט):

"שיכולים לכתחלה טובי העיר להתנות על המדות והשערים ושכר פועלין להוריד ולהעלות. אף על פי שיש הפסד לזה וריוח לזה, יש כח להפקיע, כיון דדעתם היא לתיקון העיר ולגדור גדר לפי צורך השעה".

עמדה זו התקבלה על ידי רוב הפוסקים (רמ"א חו"מ ב, א; קסג, א).

חקיקה אישית במשפט המנהלי העברי

כעת עלתה השאלה האם יש אפשרות גם לחוקק חוקים אישיים, לכאורה, בחסות הטענה שהם נעשים לתכלית ראויה. תשובת הפוסקים לכך היתה באופן עקרוני שלילית, כפי שכתב בשו"ת מהרש"ך (שו"ת מהרש"ך א, קנט):

"כהאי גוונא שאינם עושים תקנתם וגזרתם כי אם בסחורה פרטית, שאינו נושא ונותן בה כי אם ראובן לבדו, כי אפשר לחשוד ויש מקום לומר חס וחלילה שאיזה רוח קנאה ושנאה עבר עליהם על ראובן, וכן לא יעשה".

כאמור, כדי לחרוג מעקרון השוויון הפורמלי יש צורך בתכלית ראויה. לפיכך, במקרה של חקיקה אישית מתעורר חשד שלא מדובר בתכלית ראויה אלא בחוק שמטרתו התנכלות אישית. משמעות הדברים היא שכאשר מדובר על חקיקה אישית יש חשש סביר שלא מדובר בחקיקה למטרה ראויה, ואז היא פסולה ובטלה.

חוק ניר ברקת

לאור האמור, מקרה של חוק ברקת מעורר חשש סביר שמטרת החוק אינה ראויה, אלא פוליטית ואישית. לפני תיקון החוק נבחר ציבור לא היה רשאי לקבל כל תרומה למימון פעילות שגרתית שאינה בחירות או בחירות מקדימות (סעיף 28ב1(ב) לחוק המפלגות). אולם יכול היה להוציא מכיסו כסף למימון פעילות שגרתית.

הצעת החוק הטילה הגבלה על סכומי הכסף שנבחר ציבור יכול להוציא על פעילות פוליטית שגרתית. אולם, הצעת החוק אינה מתייחסת לשווה כסף, כגון, קיום אירועים פרטיים בבית פרטי גדול של נבחר הציבור. היא גם אינה מגבילה השתתפות של נבחר ציבור באירועים פוליטיים שאורגנו ומומנו על ידי אחרים למענו.

משמעות הדברים היא שנבחר ציבור שיש לו ידיד בעל ממון, או שיש ארגונים התומכים בו, יכול להשתתף באירועים בעלי משמעות פוליטית שיארגנו ידידיו העשירים ללא כל הגבלה. ההגבלה היחידה היא על כסף שנבחר הציבור מוציא מכיסו. מדובר בחוסר עקביות משווע ולא הוגן.

לפיכך, הדעת נותנת שלא מדובר על מגבלה שנועדה ל"תיקון הקהל", אלא כדי לפגוע בנבחר ציבור מסוים, וממילא היא פסולה על פי המשפט העברי. אם החוק יתוקן כך שהוא יהיה הוגן ושוויוני יהיה לו תוקף הלכתי.

בשולי הדברים חובה לציין שנימוקים אלה אינם מצדיקים ביטול של החוק בבג"ץ. בג"ץ פועל בכוח החוק, ולכן על פי עקרון הסמכות של המשפט העברי, בג"ץ אינו רשאי להתערב בכל עניין שלא הוסמך אליו במפורש. בניגוד לכך, בתי דין של תורה פועלים מכוח סמכותם התורנית ולכן הם רשאים להתערב מכוח ההלכה. באופן אירוני בג"ץ נוהג בשנים האחרונות כבית דין דתי והוא ממחיש כיצד ינהג בית דין של תורה. כמובן, יש לצפות מבית דין של תורה לנהוג באופן יותר צנוע ושמרני, בניגוד לאופן ההתנהלות של בג"ץ.

הרב עדו רכניץ הוא מנהל המחקר במכון משפטי ארץ ומחבר הספר מדינה כהלכה

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו