יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

ילדים בבידוד זה כמו פופקורן. בהתחלה יש בום אחד, אחרי כמה דקות עוד אחד, ושתי דקות מאוחר יותר אתה מקבל הודעה לבוא לאסוף את כולם מהמסגרות בהול.

ואני לא צריך לספר לכם את זה, אתם הרי חיים את הסיוט. כולנו משתתפים ברולטת הקורונה הנוכחית ומקווים שהאומיקרון, כמו חוצניק בפרויקט תגלית, ימצה את הארץ אחרי ארבעה שבועות ויחתוך בחזרה לארץ המקור.

אז ממש כמו הרמח"ל בשעתו, גם אני לא מתיימר לחדש לכם דבר שאינכם יודעים, אבל להתרענן על החומר תמיד כדאי, והתמזל מזלי ויש לי פלטפורמה לפרוק בה.

אז מה שהיה זה שבבוקרו של יום שני התיישבתי לי אלי מקלדת כדי לכתוב את טורי הקבוע, שמשמש לי, ולרובכם ככולכם, עוגן איתן בסערה שהיא העולם הזה.

בעודי מנסה לחשוב על אגדה מצוצה מן האצבע כדי למלט את נפשכם מחיי שעה, צלצלה המציאות בטלפון. בתפקיד המציאות: אשתי.

"צריך ללכת לאסוף את אחינעם מהגן", היא עדכנה.

"צודקת בהחלט, אבל יש עוד חמש שעות עד אז", עניתי מתוך שימוש מובהק במנגנון ההכחשה, שהוא הראשון מבין שלבי האבל על שבוע שנקטע באיבו.

אבל אשתי הסבירה שכמו ברירה בשבת, גם את הילדה צריך לאסוף לאלתר אחרת זה כרת.

אין ברירה.

"אני אלך לאסוף את הילדה, בינתיים תזמיני לשבת את המשפחה הכי ברוכת ילדים ביישוב", ביקשתי מאשתי, "נבטל את ההזמנה בעוד שעה בגלל הבידודים ונצא גדולים מהחיים".

הגעתי אל הגן במהירות שיא וניגשתי לאסוף את הילדה. בחוץ כבר עמדו עוד כמה הורים מבואסים ועצבניים.

"איך מצפים מאיתנו להגיע לאסוף את הילדים מעכשיו לעכשיו כשאנחנו בעבודה?" כעסנו כולנו ביחד, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאכן התייצבנו. כנראה כולם ביישוב כותבים טורים למחייתם.

בעודי מלקט את ילדתי מהגן עדכנה אותי הגננת שגם הילדים בגן הצמוד אלינו כנראה נכנסים לבידוד.

"טוב מאוד, למה שרק אנחנו נידפק", התענגתי על צרת הרבים.

"נשמה, גם שם יש לך ילד", עדכנה הגננת. ובאמת יש לי שני ילדים בשני גנים סמוכים לטובת החישוב הכללי. חישוב תצרוכת הדלק כמובן.

אז המתנתי לגזר הדין הסופי ואכן גם את הילדונצ'יק השני נאלצתי לאסוף. אשתי בינתיים עדכנה אותי בהודעה שכדאי לטוס איתם מיד לתחנת הבדיקה לפני שיתאסף שם המון עם. הילדים נפרדו מהחברים שלהם בבכי קורע לב של רעים שלא יודעים מתי ייפגשו שנית.

ובכן, הם נפגשו שנית שבע דקות מאוחר יותר בתור לבדיקות הקורונה. התור עצמו השתרך לו כמו משחק סנייק חסר מעוף בשורה ישרה, שהתעקלה רק מעט כדי לעשות מקום למשאבת דלק אקראית (מתחם הבדיקות שלנו סמוך לתחנת דלק, כנראה כדי שנעדרי חוש הריח יוכלו לזהות מהר יותר שכלתה אליהם הרעה).

בזמן שהמתנו לבדיקה הילדים התאספו יחד, שיחקו באספלט וניצלו את הזמן כדי להספיק להשתעל זה על זה עוד קצת לפני שנפרדים.

צריך לומר שאומנם התור היה ארוך אך הוא התקדם ביעילות. הילדים שלי נבדקו ואני יצאתי מהחדר בחזרה אל התור כמו צ'מברליין בשעתו, מנופף אל ההמונים אחרי חתימת הסכם השלום עם גרמניה.

"הבאתי בדיקת אנטיגן שלילית בימינו!" הצהרתי בהתרגשות. וממש כמו צ'מברליין, יש מצב שגם אני חזרתי עם תוצאה שלא בטוח שאפשר לסמוך עליה.

נסענו חזרה הביתה וכבר בדרך קיבלנו עדכון שגם היעקבין הבכור צריך להיכנס לבידוד.

"קרה קופה!" זעקתי כלפי שמיא והשלמתי את סריית המבודדים.

נכנסנו לבית. היעקבינית עדיין הייתה בקלינאותה ואני לא ידעתי את נפשי.

אבל אז הסתכלתי סביבי וחשבתי שאולי הפעם הבידוד הזה ייראה אחרת. הרי עברנו דירה. יש לנו חצר קטנה וחביבה. בית מספיק גדול שאפשר להתפזר בו.

אז חשבתי. ארבעים דקות אל תוך הבידוד כבר זיהיתי על הילדים את פרצוף הסגר. השילוב המדכא של שעמום ומחנק הציף את פרצופיהם הרכים ואני התגברתי על הרצון להושיב אותם מול המסכים מתוך ידיעה מלומדת ניסיון שבטווח הארוך זה רק מחמיר את המצב.

נאבקתי קשות בדחף הפרימיטיבי שלי לצרוח עליהם "תעסיקו את עצמכם!" כאילו שזה משהו שאפשר לגרום לילדים לעשות. אם רק היו לי עכבר או יונה בבית השבוע אז היה לילדים במה להתעסק, חשבתי לעצמי, אבל הקב"ה נותן מכרסמים למי שאין לו ילדים בבידוד.

לבסוף באמת הייתה לי הברקה. הושבתי אותם סביבי ואמרתי להם שאבא צריך לכתוב טור לעיתון ושהוא ישמח לעזרה.

הילדים נרתמו מיד לעזרה והתחילו להציע רעיונות יצירתיים ולהבריק בכיוונים לא צפויים לטור משוגע ומיוחד.

נראה לכם???

הילדים שמעו "לעזור לאבא" ומיד ברחו לחדר לשחק בפוקימון.

מתברר שעם המוטיבציה הנכונה, אפשר לגרום לילדים להעסיק את עצמם במשך שעות.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו