מרוץ לשליחים

אחד המפעלים הגדולים והחשובים שאינם מדוברים מספיק בציונות הדתית הוא שליחות בגולה. בציבור הדתי־לאומי מתגבר שיח בנושא הקשר ליהדות התפוצות, אבל בפועל מספר השליחים אינו משביע את הצורך של הקהילות היהודיות ברחבי העולם שצמאות לנציגים שיחזקו את הזהות היהודית.

כ־1,500 מתעניינים השתתפו השבוע ביריד שארגן מרכז השליחות של הציונות הדתית מטעם המזרחי העולמי, בשיתוף ארגונים כמו תורה מציון, מכון שטראוס־עמיאל מבית אור תורה סטון, בת עמי, בני עקיבא העולמית ולביא עולמי לצד ארגונים נוספים. הם שמעו על היעדים השונים, על הדרישות הקפדניות וכמובן גם מחוויותיהם של מי שהיו שם וחזרו.

הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס־עמיאל מבית רשת אור תורה סטון להכשרת שליחים לתפוצות, מספר כי במחקר שנערך בעבור המכון עלה פער בין האידאולוגיה ובין המציאות בסוגיית השליחות. "מבחינה אידאולוגית הציבור הדתי־לאומי מעוניין לחזק את הקשר עם יהדות התפוצות. אלא שבפועל הוא לא נרתם לעניין הזה ממגוון סיבות שונות. בסופו של דבר הצד המעשי גובר על הצד האידאולוגי ומעט אנשים יוצאים לשליחות. זה קשור לעובדה שמחנכים ורבנים בציבור הדתי־לאומי הולכים ופוחתים, יש פחות תלמידי כוללים. מי שיש לו תואר כעורך דין או בהייטק פחות מתאים לשליחות, כי לא בטוח שיקבל ויזה במדינה שאליה הוא מיועד".

ובכל זאת לדעתך שליח דתי לאומי תורם יותר מכל שליח אחר.

"לשליח דתי־לאומי יש את השפה, המנטליות והתורה שמתאימה לציבור היהודי בתפוצות. לכן תרומה של שליח כזה יכולה להיות הרבה יותר משמעותית מתרומה של שליחים אחרים, ולכן גם אנחנו פועלים למתן כל המעטפת: גם בגיוס, גם בהכשרה, גם בשיבוץ השליחים בקהילות ויצירת השידוך, גם בליווי השליחים במהלך פעילותם וכמובן דאגה להשמה כשהם חוזרים לארץ".

הרב בירנבוים מדבר גם על חשיבות ההכנה הנכונה לשליחות, שלעיתים גם היא שיקול שגורם למועמדים לוותר. "יש לנו כמה מסלולים. המסלול המרכזי הוא לימוד של שנה או שנתיים בנושאים שקשורים לעולם השליחות, להיכרות עם העולם היהודי, להנהגת קהילה ופיתוח מנהיגות, לשדרוג הרטוריקה, גיוס כספים וניהול, ניהול משפחה לצד השליחות ועוד נושאים חשובים שמפתחים את השליח. אדם שיוצא מישיבה או מכולל הוא לא אוטומטית מוכשר להיות שליח בקהילה בחוץ לארץ. גם מי שעבד בישראל כמחנך או כרב לא מכיר את הסגנון במדינה אחרת. מבחינתנו הכשרה כזאת היא תנאי להצלחת השליחות.

"לצד זאת יש את תוכנית מערבא שעוסקת בהכשרת רבנים ספרדים לקהילות – לאור הצורך שעלה מהשטח בכך. יש לנו מסלול נוסף שכולל הסמכה לרבנות בתפוצות ופועל בישיבת מחניים. אנחנו רואים בשטח שכששליח שעבר הכשרה ארוכה מגיע יש לו מודעות ותודעה והוא מוכן הן כלפי הקהילה והן לגבי שמירת משפחתו שלו".

ומה בעצם תהליך הלימוד הארוך אמור לעורר אצל השליח?

"שליח צריך להבין שהוא עושה שליחות. יש הבדל בין מורה או רב ובין שליח. מדובר במי שבא להשאיר חותם מסוים, לקרב אנשים ליהדות, למנוע התבוללות, לפעמים גם לנסות להעלות אנשים למדינת ישראל. בנוסף לכך, חשוב להיות רגיש מאוד לקהילה ולניואנסים הקטנים שלה. מי שלא בא מתוך הרגישות הזאת עלול להיכשל. שליח צריך להיות מחנך ומהצד השני גם דמות אבהית. חסרים בכל הקהילות לא מעט אנשים שילמדו תורה. השליח צריך להיות מסוגל ליצור גשר בין היהודי ובין היהדות".

זאב שוורץ, מנכ"ל תנועת תורה מציון שעוסקת כבר יותר מ־25 שנים בתחום השליחות ובהפעלת כוללים יהודיים בתפוצות, אומר שתהליך הגיוס לא נהיה קל יותר עם השנים. "יש לנו אתגר גדול בעולם השליחות, הרבה יותר מבעבר. קודם כול בגלל שטוב לאנשים בארץ ורמת החיים עלתה. פעם היה בתת־מודע גם עניין של לראות עולם והיום זה כבר לא ממש פקטור", הוא מסביר.

לדבריו, הירידה בתקציבים גם מביאה לשינויים מחשבתיים בגופי השליחות הכלליים, בניגוד לאלה של הציונות הדתית. "גולת הכותרת של הסוכנות היהודית היא להוציא צעירים בשנת שירות כי זה זול יותר. במצב כזה התרומה היא שונה, כי משפחה מביאה איכות אחרת מאשר צעיר בשנת שירות".

אתה מספר על לא מעט קשיים שיש בדרך.

"יש מגבלות לא פשוטות של הוצאת ויזה למדינה אחרת. באירופה השליחים נזקקים לאזרחות אירופית. בארצות הברית אם אין לך אזרחות אמריקנית או תעודת הוראה אתה מתקשה לקבל אשרת עבודה. יוקר המחיה בקהילות גבוה ולכן ההיצע לא תמיד מתאים והביקוש גבוה".

ועם זאת אתם ממשיכים לחפש ולאתר שליחים ומשפחות בשביל הקהילות.

"אין תחליף לשליח בקהילה יהודית, למגע אנושי, למודל לחיקוי. הצורך רק גדל. צריך להילחם בהתבוללות, חיזוק זהות יהודית, חינוך לציונות וליהדות, להיות מוביל עלייה ולדבר על זה בריש גלי ולהסביר שבישראל מצוין. גלי האנטישמיות וגם הקורונה מביאים לכך שבקהילות רבות גוברת ההתעניינות בעלייה לישראל. השליחים הם בחזית וזקוקים להם. היום קשה הרבה יותר לצאת לשליחות ולכן אנחנו צריכים אידאליסטים שמוכנים להקריב מעצמם ולצאת למשימה הכל כך חשובה הזאת. אנחנו מצליחים אבל משנה לשנה זה נהיה מאתגר יותר".

הדרישה של קהילות לשליחים גדולה יותר ממספר היוצאים לשליחות?

"הביקוש תמיד גדול הרבה יותר מההיצע. תהליך המיון קפדני מאוד ולא כולם מתאימים ולא תמיד אפשרי למצוא שליח לכל יעד. בגלל הקורונה יש קהילות שלא לקחו שליחים כבר שנתיים, ואני משווה את זה למצב שבו אין מורה בכיתה. מבחינתם יש שם חור גדול ועלול להיות דור שהחיבור שלו חלש יותר. הדבר מדאיג אותנו ואנחנו פועלים כדי לשלוח שליחים לכל מקום אפשרי".

ארץ זבת חלב ודבש שנקנית בייסורים

אליעזר נוי יצא עם אשתו רותם וילדיהם לשליחות במינכן. הפנייה נעשתה אליהם, שלא חשבו כלל על הכיוון, והשידוך היה כנראה כל כך מוצלח עד שמשפחת נוי המשיכה לשליחות בברלין וחזרה רק לאחרונה, אחרי שמונה שנים של חיבור לקהילה.

מה היו הדילמות העיקריות שליוו אתכם לפני ובמהלך השליחות?

"לפני שיוצאים הדילמה העיקרית היא האם בכלל כדאי לצאת. בציבור הדתי־לאומי אנשים מסיימים את הישיבה והצבא בגיל מאוחר יחסית ואז מתחילים ללמוד באוניברסיטה, קשה לאנשים לעשות סטופ ולעצור את החיים לעוד כמה שנים. זו הדילמה הראשונה. אני חושב שבפן הזה השליחות מאוד מבגרת ונותנת כלים, לא משנה אם אתה שליח רווק שצריך להסתדר לבד או אם מדובר במשפחה שצריכה להתמודד עם אתגרים חדשים, זה מאוד בונה.

"הדילמה השנייה כשכבר יוצאים היא להיכן לצאת. יש מגוון רחב של יעדים עם הבדלים גדולים מאוד. יש קהילות שיש בהן ציבור דתי גדול שמחפש עוד גורם שיביא רוח ציונית חזקה. במקומות האלה אתה נוחת וכבר מחכים לך בשדה התעופה עם מערכת שעות לשנה הקרובה, סידורי אירוח וארוחות אצל משפחות והכול כבר מסודר. יש סוגים של יעדים שבהם הקהילה פחות דתית ובדרך כלל כשהשליח מגיע יש לו המון מקום ליצור ולהביא – כי מה שהוא יעשה זה מה שיהיה. במצב כזה צריך להתאים את מקום השליחות לסוג של האדם שעומד לבצע את השליחות. וכשאתה שם יש המון דילמות והן נובעות מהצבת יעדים לפעילות – כמה אנשים יגיעו, מה ייחשב התקדמות ועוד".

שליח יכול רק להשפיע או ממש לשנות את הקהילה שבה הוא פועל?

"כשאתה מגיע ליעד אתה צריך לבוא עם הרבה ענווה, לקרוא את השטח ולהבין מה צריך לעשות שם. לא לרצות לשנות את הכול אלא להבין מה הצורך שלהם ואז להחליט היכן אתה ממקד את הכוחות שלך. כשהגענו אשתי התחילה ללמוד חברותא ובמהירות היום שלה התמלא. אז היא התחילה לתת שיעורים וגם כן במהירות הימים התמלאו, אז הקבוצות גדלו. אתה כל הזמן מתאים את עצמך למה שנכון לקהילה".

שליחות רגילה היא של שנתיים. איך קרה שבלי שהתכוונתם בכלל להגיע, נשארתם כל כך הרבה שנים?

"מאוד ביקשו מאיתנו להמשיך והרגשנו שהצלחנו מאוד ולכן המשכנו. כל פעם הגעתי להתייעץ עם הרב שלי והוא בכל פעם היה אומר לי להמשיך לשנה נוספת. בכל שנה היינו בטוחים שאנחנו חוזרים, ואז היינו עושים חשבון נפש לגבי הכוחות שלנו ומתייעצים עם הרב. ברגע שהבת שלי עלתה לכיתה ט' החלטנו שזה הזמן הנכון לחזור לישראל".

מה בעצם לדעתך עיקר תפקידו של שליח בקהילה?

"קודם כול צריך להסביר לאנשים שהם יהודים ומה המשמעות של זה. אחר כך צריך להסביר להם מה זו ארץ ישראל, אחר כך את הקשר בין היהודים לארץ ישראל ורק אז אתה בכלל יכול לעסוק איתם בנושאים שקשורים לחיבור הזה כמו עלייה. אחד המרכיבים הקריטיים הוא חיזוק הזהות היהודית והתמודדות עם סכנת ההתבוללות. אתה חייב להתמודד עם הדברים האלה. ככל שאתה מחזק את הזהות היהודית אתה מחבר את האנשים יותר.

"אגב כך, זכינו ללוות מאות יהודים שעלו ארצה, ואמרנו להם תמיד שלצד 'ארץ זבת חלב ודבש' גם 'ארץ ישראל נקנית בייסורים' ושיקפנו להם את תמונת המצב. כשאדם יודע למה הוא עולה לארץ ומה המשמעות של זה, הוא יודע גם איך להתמודד עם המצב ולא נשבר בגלל הקשיים".

כיום נוי עובד במשרד התפוצות בתפקיד ההופכי שמטרתו לחבר את הישראלים ליהדות התפוצות, ומזהה שבציונות הדתית חסרה מודעות. "אתה מנסה לשכנע אנשים לצאת לשליחות ומבין שהם לא מוכנים לתת שנתיים מהחיים שלהם בגלל שהם תוהים מדוע יהודי התפוצות פשוט לא קמים, עושים מעשה ועולים לישראל. אני עונה שאנחנו כבר לא בתקופה של הסבים והסבתות שלנו שהיו מוכנים להגיע לכל מקום, וגם השליחים עצמם חיו בתת־תנאים. היום גם שליחים מחפשים תנאים טובים וגם מי שעולה לארץ רוצה לוודא שכאן יהיה לו לא פחות ואף יותר טוב מהמקום שבו הוא יושב כיום".

"קצת איבדנו בציונות הדתית ובכלל בעם ישראל את הערבות ההדדית ואת הצורך ליצור קשר אמיתי עם היהודים מעבר לים", הוא מסכם.

"דחיפה לעלייה נתפסת כהתנשאות"

סוג אחר של שליחות הוא בקמפוסים. רבקה ואלי מגזימוף, אשר היו במשך חמש שנים שליחים של מכון שטראוס־עמיאל מבית רשת אור תורה סטון בלידס שבאנגליה, התמודדו עם אתגרים שונים מאלה של שליחים בקהילה.

אלי מגזימוף מספר: "זו עבודה שונה לגמרי מקהילה רגילה. לקמפוס מגיעים כ־40 אלף סטודנטים ומתוכם יש כאלף עד אלף וחמש מאות יהודים. מדובר בחבר'ה צעירים שבפעם הראשונה נמצאים מחוץ לבית והם מחפשים את החוויה הסטודנטיאלית ולצידה את החוויה היהודית האישית שלהם. מדובר בחבר'ה שבפעם הראשונה בוחרים בעצמם. בגלל הגיל אפשר לעבוד איתם על דברים מאוד משמעותיים ועל בחירת כיוון לחיים".

לדבריו היה ברור להם שהם רוצים לעבוד עם סטודנטים. "מאז שנחשפנו לעולם הזה אתה מבין כמה לנוכחות ולחום של יהודי ישראלי במקומות האלה יש משמעות. רואים אותה בניצוץ שנדלק בעיניים של הצעירים שאיתם עבדנו".

רבקה מסבירה את הרקע ליציאתם: "את החיים שלנו כזוג התחלנו מתוך שליחות. בתור רווק אלי היה שליח בגרמניה ועבד עם סטודנטים, ומיד כשהוא חזר מהשליחות הכרנו, התחתנו ויצאנו ביחד לשליחות בגרמניה ואחר כך בפולין. יצא לנו לעבוד עם סטודנטים ועם קהילות מתבגרות וכשהחלטנו לצאת לשליחות ארוכה הבנו שאנחנו רוצים לעבוד עם סטודנטים כי יש לנו יכולת השפעה וכוחות נכונים לפעול בקבוצות הגיל האלה. למרות שכבר היינו בשליחויות רצינו לקבל עוד כלים והלכנו להכשרה של שנה במכון שטראוס־עמיאל ורק אז יצאנו".

בשליחות כזאת, מספרים השניים, המטרה היא להגיע למעגלים רבים. "יש ליבה של סטודנטים שמגיעים מישיבות או מרקע שומר תורה ומצוות ומחפשים רק חיזוק לרקע שמלווה אותם ביומיום. מסביבם יש הרבה חבר'ה שמגיעים מרקעים יהודיים מאוד שונים ומחפשים את הפולקלור והתרבות, להרגיש מדי פעם את החמימות והמסורת שמזכירה את הבית, והמעגל השלישי הוא מי שלא משויכים, לא גדלו בחינוך יהודי או בבית יהודי לגמרי וזה הרבה פחות מעסיק אותם. בשליחות שלנו השתדלנו לפנות לכל המעגלים ולתת מענה מתאים לכל אחד מהם".

רבקה ואלי מגזימוף מספרים שכל המשפחה נרתמה להצלחת השליחות. "הילדים שלנו נדבקו בחיידק והיה להם חלק מאוד פעיל בפעילות שלנו, וגם כעת כשאנחנו מארחים חבר'ה שעלו לארץ או שנמצאים פה מבחינתם זה להמשיך את השליחות והם גם רוצים להמשיך זאת כשהם יגדלו. הם גם חלק מהקשר הזה שנוצר בשליחות שיש לו המשכיות. זה לא שחזרת לארץ וסיימת. הסטודנטים שפגשנו באים או מתקשרים ומתייעצים איך לשלב את החיים היהודיים בתוך השגרה".

גם יהונתן ועטרת גוטליב יצאו לשליחות בקרב סטודנטים במינכן גרמניה מטעם ארגון לביא עולמי. אותם הניע הרצון האמיתי להתחבר ליהדות התפוצות.

"יש אנשים שאחרי צבא הולכים לטיול גדול, יש שרצים לעבודה ואנחנו רצינו לראות עולם במובן של להכיר את יהדות התפוצות", מסביר יהונתן. לדבריו, "התפקיד שלנו היה בעיקר להקים בית יהודי לסטודנטים במינכן ובכל שבת התארחו אצלנו המון סטודנטים. פרט לכך היה בית כנסת שביקשו שנעזור להחיות אותו והפעלנו אותו מהתפילות עצמן ועד תפילות הילדים. עצם זה שאתה מראה להם התנהלות של בית יהודי - שמבחינתנו זה מובן מאליו – בשבילם זה דבר גדול. כי הרי אם לא נארגן להם סעודת שבת הם לא יקיימו סעודה כזו ולא יתחברו לשבת".

זה ציבור שיש מה לדבר איתו על עלייה לישראל, או שמרכז העיסוק הוא בחיבור לזהות היהודית?

"במקרה שלנו לא דובר כמעט על עלייה. בקהילה שבה פעלנו, אם היינו מגיעים בראש של שליחות שמטרתה לעודד עלייה אף אחד לא היה מקשיב לנו. דברים שנראים לנו מאוד פשוטים, בשבילם נראים לפעמים כמו התנשאות ומחשבה שאפשר בקלות להעביר את המסר שבישראל טוב יותר או נכון יותר לחיות".

נדבקו בחיידק

ויש גם שליחויות מסוג שונה לגמרי. הרב דניאל טוויטו, שליח מכון שטראוס־עמיאל בוונציה אשר מכהן גם כרבה של הקהילה היהודית בעיר, נכנס באופן מודע לאחד האתגרים הקשים ביותר ששליח יכול להתמודד עמם. את זה הוא עשה אחרי שלוש שליחויות מוצלחות בקהילות בברזיל, בארגנטינה וגם בטורינו שבאיטליה.

"ידעתי שאני מגיע לקהילה שרוב חבריה מבוגרים מאוד, פחות מתעניינים בדת ועוד פחות שומרי מצוות", מספר הרב טוויטו.

ומה שונה בהתמודדות עם קהילה כזאת?

"תכננו אסטרטגיה כדי לנסות לאסוף לקהילה אחת את כל מי שרוצה ומעוניין וליצור חיבורים. ניסיתי להגדיל את הקהילה באמצעות קורס גיור שהשתתפו בו בהתחלה עשרה זוגות ומשפחות. זה הלך והתדלדל ואנחנו קרובים לסיום עם כשלוש משפחות שיעבו את הקהילה. הניסיון הוא להצמיח דור חדש, ולשם כך השקענו רבות בפיתוח תלמוד התורה של הקהילה שכשהגענו היה בלי תלמידים וכיום, אחרי שאספנו תלמידים מכל המרחב, יש בו 15 תלמידים".

"אספנו גם את כל הזוגות הצעירים המעורבים ללימוד וארוחת ערב כדי להסביר גם מהו בית יהודי. בשנה הראשונה זה היה פעם בשבועיים, בשנה השנייה זה היה פעם בשבוע ובשנה הזאת זה התדלדל לצערי. מה צמח מזה? הזמן ישפוט. עם זאת זה כן חיבר אותם לקהילה ונתן להם תחושה שהעתיד קשור אליהם. אין ספק שגם הקורונה החמירה את המצב וגרמה לפחות מפגשים".

ואיך נכנסים באופן מודע לאתגר מסוג כזה – רב שצריך לחזר אחרי הקהילה וכשמניין בבית הכנסת הוא לא מובן מאליו?

"כשחזרתי לארץ מברזיל עסקתי בחינוך והגעתי נקודה שאמרתי לעצמי שבהוראה בישראל יש הרבה אנשים שיכולים להצליח. אבל לעשות את ההבדל בין להיות או לא להיות בקהילה יהודית בחו"ל זה תפקיד שיש פחות אנשים שיכולים לעשות ויכול לתרום המון לעם ישראל ולקשר עם יהדות התפוצות. המניע היה לעשות משהו משמעותי למען עם ישראל.

"בארגנטינה הצלחנו להפוך מקהילה שבקושי מקוששת מניין בשבת לקהילה עם גן ילדים ותפילות קבועות וחזן קבוע. ניסים קורים בקהילות היהודיות ואנחנו מקווים שגם בוונציה הפעילות שלנו מצמיחה ותצמיח פירות".

כפי שניתן לשים לב, חלק מהשליחים יוצאים לשליחות שנייה ויש כאלה שגם לשלישית ורביעית. הרב בירנבוים מגדיר זאת בחיוך כ"חיידק השליחות". "כ־20 אחוזים מהשליחים שחזרו יוצאים לשליחות שנייה. יש לא מעט שליחים שמרגישים חדורי מוטיבציה ורוצים להמשיך במשימה. שליחות היא לא מקצוע אלא אורח חיים", הוא מסכם.