בסוף השבוע שעבר נפרד עם ישראל מהמשורר, הפזמונאי, הסופר, (וכמו שנהג להוסיף בספריו בהומור האופייני לו – הסטנדאפיסט...) יורם טהרלב ז"ל.

נדמה לי שלא היה בדור הזה אמן ששיקף ביצירתו, בצורה ייחודית כל כך, את היהדות ואת תחיית עם ישראל כפי שיורם עשה בשיריו ובמילותיו. היה בו משהו משועשע, מתגעגע, עורג, אוהב ומחובר בכל הווייתו לארץ הזאת, למה שמחבר אותנו זה לזה ולאלוהינו, שבשמים ובארץ.

זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים כתב את המילים שקיבלו עם המלחמה משמעות רבה: "במקום שאליו אני הולך היו רבים כבר לפני. השאירו שביל, השאירו עץ, השאירו אבן לרגלי, ומה אני אשאיר אחרי, האם אשאיר איזה דבר?... היה לי חבר, היה לי אח, הושט לי יד כשאקרא, היה לי חבר, היה לי אח, הושט לי יד בעת צרה, אני אחיך, אל תשכח! היה לי חבר, היה לי אח".

ויורם הושיט לנו את ידו הטובה, וגילה לנו בעזרתה את הארץ. בעתות צרה כבעתות שמחה כתב את פס הקול של דורנו, דור התחיה והתקומה. בעיניו הטובות, הנפקחות, כמו לראשונה, בחודש שבט, סיפר על 'ההר הירוק תמיד', הר הכרמל, למרגלותיו גדל בקיבוץ יגור ושבו גם עצם אותן, באותו החודש, בפעם האחרונה.

מילות הציווי העתיקות "לך לך" לאבינו אברהם הפכו בפיו לקריאה הנצחית המשמיעה מגבוה את הקול ההולך: לך לך, לך! לך לך, לך! אתה האחר, אתה היחידי לך לך! "לך לך" פירושו להיות יהודי".

מילות ההבטחה לירושת הארץ: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יז), הפכו בידיו לאחד משירי האהבה היפים שנכתבו לארץ: "קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל, וודאי תפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל".

את זעקתם האילמת של יהודי ברית המועצות שמע כהד לקולם של גולי בית ראשון: "בלב הלילה שמעתי קול, זה קול אחי על נהרות בבל. תפילה אילמת, לא מנוחמת, אל ארץ ישראל."

בשיריו עלו ובאו גיבורי התנ"ך עליהם כתב לעתים רק בסוד, ברמיזה, וכך הסביר: "שמותיהם אינם נזכרים בשיר (השיר 'יעלה ויבוא'), כי בדור שלי, דור התנ"ך, לא היה צורך לומר מי האנשים הללו, כולנו היכרנו אותם באופן אישי... התנ"ך בדור שלי היה אחד ממקצועות הלימוד החשובים בבית הספר. אך לא רק בבית הספר. גם בחיי היום יום היינו אפופים תנ"ך. הטיול השנתי היה לאתרי קרבות מהתנ"ך ואפילו השמות שלנו נלקחו מהתנ"ך..."

כאשר הרב קוק זצ"ל כתב לפני כמאה שנה על דור אשר יקום ו"ישיר ליופי וחיים ועדנה בלי די ינק מטל שמיים ומהדר כרמל ושרון שפעת רזי ההויה תקשיב אוזן עם חי ומעדן שירה ויופי חיים אור קודש ימלא, וההויה כולה לו תדובב: בחירי הריני לך מותרת”, הוא ראה בעיניי רוחו, כך נדמה לי, בטהרלב ודוגמתו את ניצניה של השירה העברית הארץ ישראלית העתידית.

כאשר הרב צבי יהודה זצ"ל כתב לפני למעלה משבעים שנה: "כי אכן כאן מתוך עסק התורה בארץ ישראל מתגלית לך בפרטיותך השכינה בעולם הזה, ואך מתוכה מתגלה לך כל נויו של העולם וכל נויו של האילן", הוא תיאר את השירה החדשה של מי שראו דרך הארץ את השמים ושהשמים סיפרו להם על יופי הארץ.

ובמילים הללו חתם יורם את ספרו האחרון, "על ברכי אבות", למסכת אבות:

"מדי פעם אני משתעשע במחשבה שרבי יהודה הנשיא לא רק חשב מה שאני חושב שהוא חשב, אלא אף ראה את המראות שאני ראיתי. את כל עבודתו הענקית בעריכת המשנה השלים בעיר הזאת, בית שערים, השוכנת במרחק הליכה ברגל מהקיבוץ שבו גדלתי אני, קיבוץ יגור, ולמרגלות אותו הר הכרמל שהתנשא מול חלונו, כמו שהתנשא מול חלוני. ואולי אף יצא מפעם לפעם לטפס בשבילי ההר ולספר לבניו ולנכדיו על גבורתו של ברק בן אבינועם ועל אליהו הנביא ומלחמתו בנביאי הבעל, ממש כמו שאבי ז"ל סיפר לי".

ומי שעם שיריו יתהלך, עם תרמיל ומקל,

ודאי יפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל