פרופ' עלי מרצבך
פרופ' עלי מרצבך צילום: מרים-פייגא בונימוביץ'

במהלך השנים כיהן פרופ' עלי מרצבך בתפקידים רבים בעולם האקדמיה וטיפח קריירה אקדמית מפוארת. במשך יותר מארבעים שנה שימש בכל הדרגות, ממרצה עד פרופסור מן המניין, כיהן כראש המחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב, כדיקן הפקולטה למדעים מדויקים, כדיקן לתואר שלישי של האוניברסיטה, וכן אחראי על כל שש המכללות האזוריות של אוניברסיטת בר אילן. לצד תפקידים מעניינים אלו תמיד המשיך במחקר יחד עם הנחיית סטודנטים רבים לתואר שלישי.

בנוסף לכך הוא הקים תוכניות חדשות באוניברסיטה, כמו תוכנית לסטטיסטיקה וכן תוכנית ייחודית לתואר שני במדע והלכה. בד בבד, עד היום, הוא עורך של כתב עת מדעי-תורני שנקרא בד"ד – 'בכל דרכיך דעהו', וכן כותב בתחומי תורה ומדע, נושא שקרוב לליבו. הוא מצידו היה ממשיך בפעילות הענפה עד מאה ועשרים, אך עקב החיוב לצאת לגמלאות בגיל שישים ושמונה קיבל את התואר פרופסור אמריטוס במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן ונאלץ לפרוש מתפקידיו. "לצד זאת המשכתי את המחקר בתחום תורת ההסתברות, אבל הרגשתי שאני יכול לתרום גם לעולם האקדמי".

באותם ימים, בעקבות פטירתו הפתאומית של פרופ' יעקב כץ, במכללה ירושלים חיפשו נשיא חדש. פרופ' מרצבך הגיש מועמדות, בחודש אפריל 2021 התקבל לתפקיד ומזה שמונה חודשים משמש בתפקיד נשיא המכללה.

"מצאתי כאן במכללה סגל אקדמי ברמה גבוהה במיוחד, סגל מנהלי מצוין וצוות הנהלה יוצא מן הכלל", הוא אומר בסיפוק. "לצידי עובדים במסירות רבה הרקטור ד"ר דבורה רוזנווסר, האחראי על לימודי הקודש הרב מרדכי קופרמן, המנכ"ל הרב שלמה פולק, מנהל בית הספר לתואר השני ד"ר שמואל שנהב, והאחראית על התלמידות הסדירות ד"ר צילה ארן. יחד אנחנו מובילים את המכללה קדימה".

פרופ' עלי מרצבך נשוי למרים (שהייתה פעם תלמידה במכללה ומאוחר יותר מרצה במכללה), מתגורר בשילה, אב לעשרה ילדים וסב ליותר משישים נכדים ונינים, כולם חיים בישראל. "זה הרבה מעבר לתפקיד ייצוגי, לחתום על מכתבים ולנאום פה ושם בטקסים השונים", הוא מבקש להדגיש. "זה תפקיד עם הרבה אחריות וקבלת החלטות גורליות. בשבילי להכשיר תלמידים ותלמידות צעירים וצעירות להיות מורים לילדי ישראל – זהו דבר חשוב ביותר".

כאמור, הוא נכנס לתפקיד לאחר פטירתו של פרופ' יעקב כ"ץ ז"ל, נשיא המכללה הקודם, בטרם עת. בין השניים הייתה היכרות אישית. "הוא היה איש גדול, היינו חברים טובים. הכרנו עוד כשעבדנו שנינו באוניברסיטת בר אילן. הוא היה בבית הספר לחינוך ואני הייתי במחלקה למתמטיקה. ראינו שיש לנו הרבה מן המשותף ושיתפנו פעולה בכל מיני מיזמים. כך למשל כשהקמתי את התוכנית במדע והלכה (ביחד עם הרב פרופ' יגאל שפרן – י"א), הוא עזר לי במגוון דרכים באישור התוכנית. גם בהיותו נשיא המכללה במשך כמה שנים טובות הוא קידם את המכללה בצורה טובה מאוד, ואני מנסה להמשיך את דרכו בכל הכיוונים. קודם כול בתחום ההוראה, דהיינו להשתמש בכל העזרים הטכנולוגיים החדשים וגם מבחינת המחקר. חשוב לי שהמרצים כאן לא יעסקו רק בהוראה אלא גם במחקר. היום אם רוצים להתקדם, המרצים של המוסד שלנו חייבים להיות גם כן חוקרים טובים. המכללה העמידה תקציב מיוחד, כך שכל מרצה שעוסק במחקר יכול לקבל תוספת מחקר".

המטרה: המורים הטובים ביותר

אחד המיזמים שהקים פרופ' כ"ץ, ואשר פרופ' מרצבך שם לעצמו למטרה לקדם ולפתח לזכרו, הוא המכון להוראת השואה. "אחד ממפעלי המכון הוא חידון בנושא השואה לתלמידי ותלמידות ישיבות תיכוניות ואולפנות. כל שנה אנחנו עושים חידון שנוחל הצלחה גדולה. יש כמה מאות נערים ונערות שניגשים למבחני החידון. בנוסף לכך אנחנו מקיימים מרתון מתמטיקה באולפנות. מה שחשוב לכל הנהלת המכללה הוא שיצאו מהמכללה המורים הטובים ביותר לילדים ולנכדים שלנו. זה המוטו שלי. אני רוצה שהילדים והנכדים שלנו יקבלו את החינוך הטוב ביותר".

לשיטתו, הדרך לשם עוברת בין כמה תחומים: ידע – "שהמורים ידעו טוב את החומר. כדי ללמד טוב, צריך לדעת הרבה מעבר למה שמלמדים"; יראת שמיים – "חשוב לי שלמורים של הילדים שלנו תהיה יראת שמיים ושהילדים ירגישו את זה. גם אם הם לא מורים למקצועות קודש. השילוב בין ידיעת התורה ובין ידיעת מדעים הוא שילוב מנצח. צריך להבין שלעולם אין סתירה בין התורה ובין המדע. אם יש סתירה, הניסיון שלי אומר שאו שלא הבנתי טוב את התורה או שלא הבנתי נכון את המדע. כך תמיד זה היה. הדברים הללו הולכים ביחד, לכן אני רוצה שהמורה ייקח את השניים ויגרום לאהבת הלימוד והידע לילדים שלנו, כדי להפוך אותם לאנשים גדולים".

אחרי הרבה שנים, איך המעבר מתחום המתמטיקה לעולם ההוראה והחינוך?

"בשבילי זה הולך ביחד. לימדתי מתמטיקה במשך ארבעים שנה באוניברסיטה, ותמיד אמרתי לסטודנטים שהמטרה שלי היא להנחיל להם את אהבת המקצוע. אם אצליח להקנות להם את אהבת המקצוע, ממילא כבר ירצו ללמוד יותר. היו לי סטודנטים שהתקשרו אליי באמצע הלילה כי לא הבינו נקודה קטנה בהוכחת משפט מסוים. זה עניין של אהבת המקצוע. זה במתמטיקה, וגם בתלמוד, בתנ"ך ובמחשבת ישראל. כדי להגיע לחוקרים גדולים ברמת בינלאומית חשוב שכל חוקר ישתתף בכנסים בינלאומיים, ישמע וישמיע את החידושים שלו. כדי שזה יקרה צריך לאהוב את המקצוע. מי שלא אוהב מתמטיקה אני אומר לו שלא ילמד מתמטיקה. הוא יכול להיות יהודי טוב גם בלי ללמוד מתמטיקה. כשאוהבים משהו מתעמקים בו, כך זה גם במקצועות הקודש".

תופעות לוואי חיוביות מהקורונה

לא סוד הוא שהעולם האקדמי עבר תהפוכות רבות בעקבות הקורונה, וכמו כל מערכת החינוך גם המכללות והאוניברסיטאות נאלצו בבת אחד לעבור ללמידה מקוונת. כשחלפו הימים התחדדה ההבנה כיצד יש לשלב בין שתי שיטות הלימוד בצורה מיטבית. כך במהלך השנה האחרונה חלו תמורות משמעותיות ביותר שהביאה הקורונה לעולם האקדמי. "יש הרבה תמורות טכניות", הוא מזכיר. "השבוע קיבלנו החלטה שכל הלימודים עוברים לזום. זאת לא הייתה החלטה פשוטה, כי כשמלמדים חינוך, כשאין את הנוכחות הפרונטלית של המרצה מול התלמיד בכיתה זה מאוד מפריע. אבל אין ברירה, זאת הוראת שעה. עם זאת יצאו מהתקופה הזאת גם דברים טובים. בזום אפשר לקיים ישיבות משותפות. בעבר הייתי צריך לנסוע לחוץ לארץ כדי לפגוש עמית ולשמוע ממנו תיאוריה חדשה. היום אני יכול לעשות את זה דרך הזום מהכורסה בבית. לכל בעיה בסופו של דבר יש תופעות לוואי חיוביות. לקראת עונת המבחנים אנחנו עדיין מתלבטים כיצד לערוך אותם. אנחנו רוצים להגיע לפתרון האופטימלי במסגרת האילוצים הקיימים".

בהתייחסו לתמורות הקורונה במערכת החינוך היסודית סובר פרופ' מרצבך כי בשביל ילד קטן למידה בזום היא כמעט בלתי אפשרית. "יש בודדים שמסוגלים לשבת יותר מחמש דקות מול מחשב וללמוד. בלי להיכנס לשיקולים של משרד הבריאות, אין ספק שזה מקשה. הלימוד העצמי הוא אפשרי, אבל בצורה מוגבלת. אנחנו בעיצומו של פיתוח שיטות כדי להעביר לילדים את המרב, במסגרת המציאות הנוכחית".

כשמאחוריו עשרות שנים בעולם האקדמיה, פרופ' מרצבך גידל דורות של סטודנטים. מנקודת מבטו הרחבה הוא מצביע על לא מעט הבדלים בין הסטודנטים אז והיום. "פעם למדו יותר", הוא קובע. "יותר חומר לימודי, אבל הייתה פחות למידה עצמית. היום עובדים יותר על למידה עצמית, שזה דבר טוב. הסטודנט יודע קצת פחות חומר טכני, אבל הוא מסוגל ללמוד לבד ולמצוא לבד באינטרנט חומר, דבר שכשאני הייתי סטודנט לא היה. יש יתרון ליותר חומר ויתרון גדול כשאני אומר לסטודנט מושג חדש. במקום ללמד אותו כמה שעות, הוא מעצמו נכנס לעניין ומגיע לבד למידע הרלוונטי. אגב, זה לא אומר שפעם היה יותר טוב. לכל תקופה יש את הייחודיות שלה".

חנוך לנער על פי דרכו

אחד העקרונות שמנחים את פרופ' מרצבך הוא "חנוך לנער על פי דרכו". "מורים צריכים לדעת להשתנות", הוא אומר נחרצות. "כבר כמה שנים שאני לא מלמד, למרות שאני יכול לעשות זאת בקלות. החלטתי להפסיק כי הגעתי לגיל שפער השנים והדורות ביני ובין הסטודנט גדול מדי ולכן אין מספיק קשר אישי. הרבה דברים השתנו וצריך להבין את ההתלבטויות של הצעירים. גם הנערים בבתי הספר וגם במכללות ובאוניברסיטאות. צורת החשיבה של נער לפני חמישים שנה אינה דומה לצורת החשיבה של נער כיום. לכל דור יש את הדרך שלו, אני רואה את זה אצל הילדים שלי ואצל הנכדים שלי. דברים משתנים וטוב שכך. בהתלבטות בין מורה צעיר שעלול לעשות הרבה שגיאות ובין מורה ותיק שלא יעשה שגיאות בכיתה, אבל יש הפרש גדול בין הגיל שלו לגיל התלמידים, עדיף את הצעיר. אומנם הוא יעשה שגיאות, אבל הוא יבין טוב יותר את התלמידים וייתן להם את אהבת הלימוד, אהבת החוכמה ואהבת המקצוע".

במהלך השנים הפכה מכללה ירושלים למוסד דגל מוביל בתחומו. לדברי פרופ' מרצבך הייחודיות שלה נובעת מהיותה אחת המכללות הוותיקות ביותר בתחום החינוך הממלכתי-דתי. "למייסד של המכללה, הרב יהודה קופרמן זצ"ל, היה מאוד חשוב שתהיה במכללה אהבת התורה. כלומר, מי שרוצה ללמוד במכללה צריך להיות מישהו שאוהב את התורה ומקבל עליו את השולחן ערוך בקיום המצוות. בנוסף לכך, אהבת הלימוד והידע. הרב קופרמן מאוד הקפיד שהסטודנטיות יהיו תלמידות חכמות, שידעו ללמוד לעומק. על גבי זה, להשתמש בכל השיטות המודרניות בפדגוגיה של החינוך והוראה. יש היום הרבה שיטות חדשות בהוראה שנותנות למורה מגוון כלים שמאפשרים לו ללמד בצורה טובה ביותר".

הסיפורים נשארים עד מאה ועשרים

"אנחנו לא מוותרים על הרמה הלימודית", הוא מדגיש. "לפעמים סטודנטיות לא באות אלינו בגלל זה. לא מזמן לקחתי בטרמפ שתי בנות בשנת שירות והתעניינתי לגבי התוכניות שלהן לשנה הבאה. הן ענו שהן הולכות ללמוד במכללה. שאלתי האם מדובר במכללה ירושלים והתשובה הייתה שלילית: 'שם קשה מדי'. קיבלתי את זה כמחמאה. אנחנו מכללה טובה ואיכותית שלא מוותרת על הרמה. כך למשל יש לנו חוג לגיל הרך, לגננות. שאלו אותי השבוע למה אנחנו מלמדים גננות, כביכול זה לא מספיק אקדמי. עניתי שהגננות הן יסוד היסודות בחינוך של הילדים שלנו. יש לנו גננות מצוינות ואנחנו צריכים לחזק אותן ולתת להן ידע. הסיפורים שהן מלמדות את הילדים נשארים איתם עד מאה ועשרים. צריך שהסיפורים האלה יהיו נכונים כמו שצריך, גם מבחינת הדיוק וגם מבחינת הרמה של הפעוט. לכן חשוב לנו החוג לגיל הרך. כמובן יש לנו גם חוג למתמטיקה, כי חשוב לנו שהתלמידות שלומדות מתמטיקה ומסיימות תואר ראשון בהוראה יתקבלו לאוניברסיטאות הטובות בארץ לתואר שני ושלישי, או כמובן ימשיכו אצלנו לתואר שני".

איך המכללה נערכת לקראת אתגרי העתיד?

"אנחנו רוצים להוסיף עוד חוגי לימוד ולתת לצעירים שרואים בהוראה מקצוע חשוב אפשרות להתמקצע בכל תחומי הדעת. בנוסף לכך, כאמור, אסור להזניח את המחקר ואת היראת-שמיים שהולכים ביחד. חשוב להיות קשובים לצרכים של הדור. לפעמים דברים משתנים ואסור לנוח על זרי הדפנה. צריך כל הזמן להתקדם ולהיות עם היד על הדופק, למצוא את המומחים הטובים בכל תחום חדש שעולה על הפרק ולקדם אותו".

החזון של פרופ' מרצבך להמשך פעילותה של המכללה הוא להכשיר את המורים והמורות הטובים ביותר לחינוך ילדי ישראל. "יש לנו כבר מורים טובים, אבל זהו האתגר שלי ושל כל צוות המכללה – שהנכדים שלי יזכו למורים הטובים ביותר, בכל המקצועות. זה דבר שלא זכיתי לו כשהייתי ילד קטן. חסרים בחמ"ד הרבה מורים למקצועות מדעיים, כמו פיזיקה, כימיה וביולוגיה. יש לנו צעירים בישיבות התיכוניות ובאולפנות שזה מעניין אותם, והם נאלצים ללמוד את המקצועות הללו במקום אחר, מה שיוצר בעיות רציניות וחבל. אני רוצה שפרסי הנובל הבאים יהיו של חבר'ה משלנו שלמדו את המקצועות האלה, ולכן השלב הראשון הוא מורים תלמידי חכמים שיודעים פיזיקה ויודעים ללמד פיזיקה ולהעביר את האהבה לפיזיקה. כך גם באסטרונומיה ולוח השנה העברי. אנשים לא יודעים עליו כלום. הלוואי שילמדו את זה בבית הספר ויגיעו לעוצמות גדולות".

פרט לצד המקצועי של המכללה מבקש פרופ' מרצבך להדגיש את הצד המשפחתי שלה. "אנחנו מכללה עם נשמה", הוא אומר. "יש קשר הדוק וטוב בין סגל ההוראה ובין הסטודנטים, דבר שפחות קיים באוניברסיטאות. אין שם קשר אמיתי בין הסטודנט ובין המרצה שיושב במגדל השן שלו, נותן הרצאה והולך. במכללה שלנו זה לא כך. יש קשר חם, יש בנות שנעזרות במעון של המכללה, יש הרבה פעילויות חברתיות שמגבשות בין הסטודנטים. אם אנחנו רוצים מורים טובים, מעבר לידע – צריך קשר אמיתי. במיוחד בתקופת הקורונה סגל ההוראה אצלנו מאוד קשוב לצרכים של הסטודנטים".

מכללה ירושלים
צילום: יוסי קליין
מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו