הרב מנחם פרל בכנס
הרב מנחם פרל בכנס צילום: מאיר אליפור

עבודת האדמה בארץ ישראל, היא ערך ומצווה (חת"ס בחידושיו למסכת סוכה לו, א). במקביל, גם שביתת הקרקע בשנה השביעית היא ערך ומצווה (רמב"ם שמיטה ויובל א,א), וכיון שמקור הציווי אחד, ברור שאנחנו מחויבים בשביתת הקרקע בשנה זו, על אף חשקנו הגדול לעבדה.

עד למהפכה התעשייתית, כ 98% היו חקלאים שיצרו מזון עבור כולם. עם שינוי התרבות הכלכלית, עד כדי מהפך גמור ש-2% בלבד מכח העבודה מאכיל ביגיע כפיו את כל היתר, עולה קושי – האנחנו, החקלאים מצווים לפגוע בפרנסתנו ו98% לא ישתתפו בנשיאה בעול ?! – במדינה 'יהודית לכתחילה', היה מקום לתמוך באותם עובדי אדמת הקודש, באופן שיאפשר להם להשבית את עבודת האדמה, ללא מעמסה כלכלית. 

נוסף על כך, השווקים למכירת התוצרת החקלאית, אינם רק בימי שני וחמישי בעיר הסמוכה, השווקים הם בין-לאומיים, כך ששביתת המסחר מולם, תפגע ביכולת לחתימת הסכמי סחר רב-שנתיים. קושי נוסף הוא, שרבים מהערביים שכנינו, לא שוקלים בפלס דרכם, ומשתלטים על אדמות מוברות, בפרט כאשר מזהים יכולת למכור את תוצרתה הברוכה. אם-כן, הוברת הארץ בלי יכולת שמירה תקיפה עליה, ומאידך, עם ביקוש גובר ל'גידולי נכרי', מעודדת גזילת קרקעות ישראליות ומשמיטה את הקרקע, לשנים רבות, חלילה. 

על כך אמרו חז"ל (גטין מה, א) 'לא עכברא גנב, אלא חורה גנב', משמעות דברי חז"ל היא יצירת האפשרות לגזול, אשמה בגזל, לא פחות מהגזלן (ולאו דוקא אם הוא תושב חורה).

טעונים אלה ונוספים, הביאו את הרבנות הראשית לישראל לדורותיה, לאשר את 'היתר המכירה' בכל שמיטה מחדש. היתר זה מותנה בתנאים רבים, ביניהם, שאת עבודות הקרקע האסורות מן התורה, יעשו נכרים (מה שקורה במשך כל השנים, ברוב המשקים בדור האחרון). אלא שישנם משקים העומדים על עקרון העבודה העברית תמיד, כיצד יחרשו, כיצד יזרעו בשמיטה, כיצד יזמרו?

עבודה עבורנו, היא עמל ויגיעה ברוכה, ולא רמאות, חלילה. עם זאת, בשעת דחק, כצורך מקומי, נכון לעתים להסתמך על גרימת מלאכה, ובלשון ההלכה 'גרמא'. גרמא, איננו פטנט מותר, אלא השפעה על פעולה שתעשה באמצעות כח נוסף אחר בתהליך, אף קצר אך המוחש כתהליך ולא כפעולה ישירה. עשיית מלאכה באופן שכזה מותרת בשעת דחק, כגון הפסד מרובה, רפואה, בטחון וכיוצ"ב. היתר פעולה באופן כזה, מחייב שיקול דעת הלכתי. 

את מכשירי הגרמא רובנו מכירים מבתי החולים ומהצבא וכדומה, אך ביחס לשימוש בכלל זה בשנת השמיטה נחלקו הפוסקים. מחד, צווינו על שביתת הקרקע, ואם כן, אין הבדל אם הקרקע תחרש באופן ישיר או בגרמא, הקרקע לא תשבות. מאידך, חיוב ההשבתה הוא על יהודי, ולא על הקרקע, אם-כן, אם יהודי לא עושה 'מלאכה', ובכל זאת הקרקע נחרשה, שמא אין בכך איסור (דיון נרחב בענין, ראה 'באהלה של תורה', הרב יעקב אריאל, כרך ג' סימן ה).

לבקשתו של הרב שלמה גורן זצ"ל (בתמוז תשל"ט), פותח במכון צמת פיקוד גרמא לצורך חרישה וזריעה בשמיטה, למשקים שאינם מעוניינים בעבודת הנכרי. על היתר זה, סמכו גם הרבנים הראשיים שלאחריו, הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו זצ"ל. וכך כתבו במכתבם אל הרב ישראל רוזן זצ"ל בחודש סיון תשמ"ו.

אסיים בתפילה רבש"ע שיזכנו לשבת בבטחה על אדמתנו, לעובדה ולשומרה, ולחיות בה את חיינו כולם, על כל רובדיהם, לכתחילה!

הכותב הוא ראש מכון צומת להלכה וטכנולוגיה