הרב יואל פרידמן
הרב יואל פרידמן צילום: מכון התורה והארץ

טו בשבט הוא החג המרכזי למצוות התלויות בארץ, אך דווקא לגבי השמיטה הופקע מעמדו. הדבר מלמד אותנו גם על מהותו של החג וגם על מהותה של השמיטה. 

במשנה הראשונה של מסכת ראש השנה מובאת מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל מתי הוא ראש השנה לאילנות: א' בשבט או ט"ו בשבט. בהמשך הגמרא (יד ע"א) מסבירה מהו הקריטריון לקביעת ראש השנה לאילנות: 'אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה'. ורש"י על אתר מוסיף קריטריון נוסף: 'שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה'.

בט"ו בשבט מתחילים פירות האילן לחנוט. אמנם נכון שרוב הפירות חונטים בתחילת האביב, אך ישנם כמה מיני פירות שמתחילים לחנוט בחודש שבט, כגון השקד, השסק, פירות ההדר ובראשם האתרוג ש'דר אילנו משנה לשנה' ולפעמים אף האפרסק. הריטב"א (ר"ה שם) מסביר בצורה מעמיקה את משמעות החנטה, ומקדים את השאלה מדוע השלב הקובע בפירות האילן הוא החנטה ולא עונת המעשרות, שליש או לקיטה?

הריטב"א מסביר שהירק והתבואה הם צמחים חד-שנתיים הגבעול שלהם חלש ולכן השלב הקובע לגביהם הוא כשהפרי מגיע לסוף גידולו ולתחילת הבשלתו. רק אז אנו יודעים בבירור שהפרי מוכן והגיע לשלמותו. אך האילן הוא בעל גזע חסון, הוא רב-שנתי, והוא מסוגל לאגור את המזון הנצרך לגידול העלים והפירות לזמן ארוך הרבה יותר. לכן כבר בשעת החנטה שהפרי רק מתחיל לבצבץ כבר אז אנו יודעים שהקטן הזה – גדול יהיה, ולכן אנו מתייחסים למציאות של השלמות בכוח כאילו כבר מצויה. וכך נפסק ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' רט סעי' ד) שאף ש'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם', אך אם הפרי כבר חנט, אזי נחשב 'בא לעולם'. 

מכאן אנו לומדים שזהו עניינו של ט"ו בשבט להתייחס למציאות שעדיין רק בתחילת התהוותה ומצויה רק בכוח כאילו כבר הגיע לשלמותה. ובאמת בס' 'ייטב לב' השתמש ברעיון זה והסביר שט"ו בשבט הוא ההתחלה והראשית של קבלת תורה שבעל פה. שכן דורשים בהלכות החג כבר שלושים יום לפני החג – וט"ו בשבט חל שלושים יום לפני פורים, זמן קבלת תורה שבעל פה – קיימו וקבלו היהודים וכו'.

המשמעות המרכזית של ראש השנה לאילן היא לגבי קביעת השנה של הפרי לעניין תרומות ומעשרות, האם אנו משייכים את הפרי לשנת מעשר שני או לשנת מעשר עני. אם הפירות חנטו לפני ט"ו בשבט, אזי הם משתייכים לשנה הקודמת, ואם הם חנטו בשנה שלאחר מכן – הם משתייכים לשנה שלאחר מכן (רמב"ם הל' מע"ש פ"א ה"ב). והנה לגבי השמיטה היה מצופה כבשאר השנים שראש השנה לאילן יהיה ט"ו בשבט, ואעפ"כ פוסק הרמב"ם על פי המשנה שא' בתשרי הוא ראש השנה לשמיטין גם בהקשר של פירות האילן (רמב"ם הל' שמטו"י פ"ד ה"ט)!

נשאלת אם כן השאלה במה שונה שנת השמיטה ומדוע ראש השנה לאילן מתחלף מט"ו בשבט לא' בתשרי?

כאמור החנטה וט"ו בשבט מבטאים את הביטחון להשתלמות הפרי בעודו בתחילת גידולו. לעומת זאת נראה שהשמיטה מבטאת בדיוק רעיון 'הפוך' ממה שהסברנו לעיל בהקשר לחנטה.

ה'שם משמואל' (פ' כי תבוא, שנת תרע"ה, עמ' קפה) מסביר שמסגרת השביעיות מבטא את המעגל של היצירה האלוקית, ההתרחקות ממנו ית' במשך ששת ימי החול ושוב יצירה אלוקית וקירוב להקב"ה. הוא מביא את 'אור החיים' שמסביר שהקב"ה בורא את עולמו מידי שבוע לשישה ימים. ביום השביעי העולם חוזר למקורו ושוב – יצירה חדשה של הקב"ה. כך מסביר גם ה'שם משמואל', בפ' בהר, בהקשר לשמיטה שהקב"ה נותן לנו את ארץ ישראל לשש שנים לצורך יצירה ויישוב הארץ, אך בשמיטה הארץ חוזרת להקב"ה, ולכן אסורים אנו בעשיית מלאכות חקלאיות והפירות קדושים בקדושת שביעית. לאור הנ"ל הוא מסביר שראש השנה הוא בחודש השביעי, חודש תשרי.

ולכאורה היה מתאים יותר שתיקבע תחילתה של שנה בהתאמה לעולם הטבע, בחודש האביב, שאז הטבע מתחדש, הפרחים פורחים! מדוע אם כן נקבע ראש השנה לסוף ימי הקיץ ותחילתו של החורף – זמן שבו הטבע מצוי בתרדמת? אלא שזהו הרעיון של ראש השנה, שאכן היא בבחינת אחרית, סוף הקיץ, אך אצל המקורבים להקב"ה האחרית היא הראשית.

מעגל השנה הוא מותאם ליצירה האלוקית – ריחוק מהמקור האלקי עד האחרית ושוב ראשית ותחילת יצירה מחודשת של הקב"ה. זוהי גם הסיבה שחכמי ישראל חלקו על חכמי אומות העולם מתי נברא העולם. לדעת חכמי אומות העולם העולם נברא בניסן, תחילת האביב ופריחת הטבע, אך לדעת חכמי ישראל העולם נברא בתשרי, שכן העולם נאסף אל הקב"ה וזוהי גופא התחלה חדשה – תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה. 

בשנה רגילה אנו מתייחסים לפירות האילן על פי עולם הטבע ולכן השלב הקובע הוא על פי ט"ו בשבט ש'הפירות מתחילים לחנוט מעתה' כדברי רש"י. בשנת השמיטה ההתנהלות היא שונה. העולם בכלל וארץ ישראל בפרט חוזרים ומתכנסים אל רבונו של עולם וזה בסוף המעגל המבטא את התכלית והחזרה אל הקב"ה, ולכן נקבע שדווקא א' בתשרי הוא התאריך הקובע גם בפירות האילן בשנת השמיטה.

הרב יואל פרידמן, חוקר ומרצה במכון התורה והארץ