משהו השתנה בתמונת החתונה. זו הרי החגיגה המשמחת ביותר. השמחה מלכדת את הבאים להעלות חיוכים על פני החתן והכלה. והם תורמים למעטפת המלווה את הזוג המאושר בצעד הראשון של החיים המשותפים. ומעבר לבשר ויין או מחליפיהם, המוקד האמתי הוא מעגלי הריקודים הסוחפים את באי הנחת אבן הפינה לקימומה של חורבה מחורבות ירושלים. כל המצוי בעולם הישיבות מכיר את גולת הכותרת של שמחת התורה. ההקפות. עשרות מעגלי ריקודים, זה בתוך זה, בקצב איטי, בשלווה מתרוננת, מעגלים קונצנטריים ושמחה מרקיעת שחקים. חוויה משכרת של דיבוק- אפילו פשוטו כמשמעו- חברים. נהרה על כל פנים. שירה מלווה. וגם בהקפות שניות כשיש כליזמרים , לא צריך מגני שמיעה באוזניים. וההתלהבות לא נפגמת. אגב, ידיד יקר, אדיר זיק זצ"ל, היה נוטש שמחות שהדציבלים בהן חרכו את שמיעתו. עוד באותו נושא: חרבות ברזל- היום שאחרי תמימות מסוכנת מומחים עם תעודות לכותל, לכותל, לכותל אבל בחתונות בעת הזאת, העת החדשה, יש סגנון אחר. מי שרוצה להיכנס למעגל הריקודים צריך לפרוץ בכוח. וכשהוא כבר נכנס, גם הוא נועל את האפשרות לידו. גם אי אפשר להסביר, לשאול, -כלום. המוזיקה רועשת ומפוצצת את שרידי השמיעה מהחתונה הקודמת. המעגלים הם ממש כוחניים. לא מדובר בריקוד כלל. זו ריצת תחרות למרחקים קצרים כשמי שאינו עומד בקצב, יכול לעוף בצנטריפוגה על העומדים סביב, ואפילו על סועדים בנחת, שאינם מודעים לפגז האנושי ששולח אליהם. וכדאי להיזהר במיוחד מאלו שמקפצים לאחור, בלי לבחון אם השטח בכלל פנוי. המהדרים בשמחה, יצרו מנהג חדש של התפרצות בין שני רוקדים עם שורת חברים והרס השלווה. שורות מתפתלות, של דרקונים שואגים, מנפות את החלשלושים. כל אבא, ובוודאי סבא, יכול להעיד על הצלת צאצאים מדריסה אנושית. וזה, כמובן, אם בכלל יש מעגלים. היום בדור האינדיבידואליזם, הרחבה מתמלאת בדמויות הזויות, קופצות וזורקות ידיים סביב, העיניים מחוברות לתקרה, אם הן בכלל פקוחות, ושומר נפשו ירחק מהם ובעיקר מרגליהם. זה המקום שכדאי להצטייד בו בשכפ"ץ, ולחזור הביתה עם מינימום של חבורות כחולות. אגב, כשהם יוצאים מהטרנס הם באים לבקש סליחה. "סליחה שדחפתי/ הדפתי/ העפתי אותך". ונותר לך רק לסנן חיוך נעווה "אני חי עדיין". הנוער הזה אינו מכיר את הריקוד היפה, המתואם ללא תיאום מראש, של "ברוך הגבר" (לא, אין הכוונה לאותו רופא מחברון). שהוא גוש רוקד ללא מגע כלל- שימו לב, חברים, לתקופת הקורונה- ויש לו קצב נפלא לפיו סובבים 360 מעלות כאיש אחד, כשלכל אחת מרוחות השמים מקדישים כמה צעדים מובנים. או למשל, "תהא השעה הזאת", (מאבינו מלכנו), המושרת, לאט ובהטעמה, במעגל ענק, איטי, המקיף את כל הרחבה ומאחד בו גם ילדים רכים וגם קשישים. אפילו "שאו שערים" של ארבע חומות רוקדות, כשכל שתי שורות נגדיות קרבות ומתרחקות לסירוגין, נותר רק בהכנסת והוצאת ספר תורה. וכמה הוא יפה לחתונה. אגב, הזמר- על תזמורתו- אינו מכיר את הרפרטואר הזה. היה אחד, לאחרונה, שאמר לי: זה יהיה בסוף. הסתבר שהזיכרון שלו לא שרד עד אז. בחתונה האחרונה, כדי להימנע מטיפולים רפואיים, אספתי נכדים ויצרתי מעגל בצד הים הגועש. רק שלא יקרבו זה אל זה. הרי גם הם צריכים לרקוד ולשמוח, ובעיקר ללמוד איך רוקדים באמת. אפשר גם ליצור מעגל של דור הסבאים. בקצב הנורמלי. תתפלאו לדעת שלא אחת באים בני נוער ומבקשים להצטרף. מעגל אבות ובנים. את השכפ"צים נשאיר למלחמות.