בימים אלה המדינה סוערת בשאלת עסקת הטיעון של רוה"מ לשעבר מר בנימין נתניהו. תומכי נתניהו פתחו בקמפיין מימון המונים כדי לעודד אותו שלא לחתום על עסקת הטיעון, ומן הצד השני, חסידי מערכת המשפט גם הם מתנגדים לעסקה. מתנגדי העסקה משני הצדדים טוענים כי יש חשיבות רבה להגעה לחקר האמת עד תומה.
מבלי להביע עמדה בנוגע לעסקת הטיעון שעל הפרק, שאת פרטיה אינני מכיר, מסתבר שעל פי המשפט העברי אין לשלול על הסף עסקת הטיעון.
כבר כעת יש להבהיר שאין הלכה שמחייבת או אוסרת לחתום על עסקת טיעון. עסקת טיעון נעשית במסגרת המשפט הפלילי של מדינת ישראל, שיש לו תוקף הלכתי על בסיס "דין המלך". משמעות הדברים היא שאין הלכה שחלה על דין זה, אלא בעיקר כללי המשפט הפלילי של המדינה. אולם, כמו בסוגיות ציבוריות נוספות יש לפעול בתחום הציבורי ברוח התורה, ולכן יש מקום לבחון סוגיה זו לאורו של המשפט העברי, אף שלא מדובר בהלכה מחייבת.
עסקת טיעון היא מעין פשרה בתחום הפלילי. התביעה וההגנה מוותרות על ניהול ההליך עד סופו, ומגיעות להסכמה על התוצאה הסופית. לפיכך נוכל ללמוד על היחס לעסקת טיעון מדיני פשרה בדיני ממונות, המכונה גם "ביצוע". בעניין זה ידועים דברי הגמרא (סנהדרין ו ע"ב):
"רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". והלא במקום שיש משפט - אין שלום, ובמקום שיש שלום - אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום - הוי אומר: זה ביצוע."
דהיינו, מלבד חשיבותה הגדולה של האמת, ישנה חשיבות רבה גם לשלום, ופשרה מאפשרת לממש את שני הערכים גם יחד. בהקשר הפלילי, עצם ההסכמה של התביעה וההגנה משכינות שלום ומסיימות את הוויכוח בשאלת החפות של הנאשם.
בהמשך לכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ יב, ב):
"וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח."
השולחן ערוך קבע שחשוב שהפשרה תהיה הוגנת ומאוזנת, כלומר, תשמר גם את יסוד האמת. בנוסף, השולחן ערוך שיבח את בית הדין החותר לפשרה.
בעקבות זאת, התפתח דיון באחרונים מתי נכון לעודד את הצדדים להגיע לפשרה ומתי לא. הרב צבי הירש קאלישר (מאזנים למשפט סימן יב, ס"ק ג, על שמו נקרא הקיבוץ טירת צבי) הבחין בין שני מצבים:
"דאם יש צד עשיית ישר וטוב שלא מן הדין, אז ודאי מצווה לעשות פשרה ולרדוף אחריה בכל היכולת. שהרי "לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה"...
אבל היכי שגם מן הצד הישר והטוב ליכא צד לזכות המתחייב, וכל עין ישפוט בצדק שאין לזה שום זכות, אז אין לרדוף אחר הפשרה. שהרי היא כרודף לעשות עוול ומזיק לזה הזוכה על חינם."
כלומר, יש לעודד פשרה כאשר יש יסוד של אמת בטענות כל אחד מהצדדים, לעומת זאת, כאשר יש צד אחד שצודק וצד שני שטועה (או חוטא) – אין לעודד פשרה. יישום עקרון זה בהקשר הפלילי יכול להיות בכמה דרכים. למשל, כאשר התביעה התנהלה באופן בלתי ראוי, ולו בכמה פרטים או שלבים, יש צדק בעסקת טיעון. זאת, במיוחד כאשר השגיאות של התביעה גרמו לפגיעה באמון הציבור, וסיומו של המשפט נדרש לצורך שיקום האמון. בנוסף, לעתים הסכמה על פרישה מהחיים הציבוריים, אף שאיננה בגדר עונש רשמי, מממשת את הצדק שבעסקה.
נמצא שעל פי עקרונות המשפט העברי יש לשקול בחיוב בנסיבות מסוימות עסקת טיעון, כיוון שיש בה שילוב של אמת ושלום.
הרב עדו רכניץ הוא מנהל המחקר במכון משפטי ארץ ומחבר הספר מדינה כהלכה