אורי אילן
אורי אילן צילום מסך

בימים אלה מצוין מלאת 67 שנים להתאבדותו בכלא הסורי של אורי אילן ז"ל, מי שהתפרסם בהודעה שהותיר אחריו 'לא בגדתי' אותה חורר על פתק שתלש מספר ונמצא על גופתו. על הפרשה שוחחנו עם סא"ל במיל' גדעון מיטשניק, איש חיל המודיעין ומרצה למורשת.

על קברו של אורי אילן הקריא הרמטכ"ל אז, משה דיין, שתי מילים מתוך הפתק. היו אלה המילים שהתפרסמו 'לא בגדתי', אך הייתה שם מילה נוספת שעליה בחר דיין לוותר, המילה 'התאבדתי', ומיטשניק מסביר כי הדילוג על המילה הזו לא נעשה במקרה. "כאיש מחושב דיין רצה לבנות את המיתוס ואת האווירה, והמסר הוא הגבורה וזה שאסיר בכלא לא בוגד".

אלמנט נוסף שהופיע בפתקיו האחרים של אורי אילן פעמים רבות הוא אלמנט הקריאה לנקמה, וגם עליו דילג משה דיין, ומי שהחזיר אותו היה הרב גורן.

"הכול קרה בתקופה מאוד מורכבת של מערכת יחסים מעורערת בצמרת הביטחונית מדינית. פנחס לבון בישיבת הממשלה מדבר על כך שהוא נתן הנחיה שלא להשתמש בתכני הפתקים של אורי אילן, כלומר, דיין מפר את הנחיית שר הביטחון", אומר מיטשניק ומספר את סיפורו של האירוע המורכב שחלקים ניכרים ממנו נדחקו לשוליים המושכחים של ההיסטוריה הישראלית.

"הסיפור הוא סיפור תקופת טרום הקמת סיירת מטכ"ל. סוף 1954, תקופת התגבשות צה"ל והיחידות המיוחדות, תקופה של אתגר מורכב מאוד מול סוריה וצורך של המודיעין להשיג מידע. ההקשר של האירוע הוא מתקן האזנה ברמת הגולן שנועד להאזין לקווי תקשורת סוריים. החוליה של אורי אילן הייתה מורכבת מאנשי צנחנים וגולני. מדבור בהרכב נדיר כי עד כה מי שביצע את המבצעים הקודמים להחדרה והחלפת סוללות ממכשירים שכאלה היו הצנחנים שהיו מתורגלים בכך. אבל ברקע יש סוג של קנאת יחידות. גולני מתקנאים בצנחנים, ובעקבות לחץ של מח"ט גולני הם נכנסים לפעילות כזו". למעשה, מסביר מיטשניק, פעולה זו הייתה אמורה להיות מעין העברת שרביט בין הצנחנים לגולני ולכן היא הורכבה מלוחמי שתי החטיבות.

בפעולה היה גם סגן מאיר מוזס מגולני, כמו גם אורי אילן שהיה מגולני. האחרים היו מהצנחנים ולהם ניתנה הבכורה על אף שהבכיר בהם היה סמל מאיר יעקבי שאינו קצין אך היה ותיק ומיומן במשימות מעין אלה. מוזס חש שהוא עדיין לא כשיר לפקד על הפעולה, גם בשל תנאי מזג אוויר קשים והוא העדיף להמתין ולפקד רק על הפעולה הבאה ואת זו להפקיד באחריותו ובהובלתו של יעקבי.

"המבצע הזה מתנהל כשלא רק ראש הממשלה שר הביטחון והרמטכ"ל לא יודעים עליו. התחושה היא שמדובר בסוג של מבצע שגרתי, בניגוד להיום שכל מבצע מעבר לגבול האויב מצריך אישור ראש ממשלה. ככל הנראה גם גיבלי, ראש אמ"ן, לא ידע על המבצע".

"הימים הם סוף שנת 54', תקופת עסק הביש במצרים שמטריד מאוד את הממשלה ואת מערכת הביטחון, בתקופה הזו מתחוללת גם פרשת ספינת 'בת גלים', שנשלחת על ידי המודיעין כדי לבחון את תגובת המצרים והיא נעצרת לתקופה ארוכה בכלא המצרי. ממשלת שרת לבון ודיין מתמודדת עם שתי פרשיות מורכבות לפני שהפרשה הזו פורצת אליהם. בתקופה הזו קיימת מערכת יחסים מעורערת בין הבכירים בצמרת. שר הביטחון ממדר את ראש הממשלה, בגלל הזלזול בו. דיין מרשה לעצמו לא פחות מכך, וכך מתנהלת שרשרת של פעילויות מעבר לגבול. התיאור הוא שראש הממשלה שומע על האירוע מעבר לגבול דרך הרדיו עם הקפה של הבוקר. מסתבר שבלאגנים בין לשכות היו גם הרבה לפני בתקופת ברק ואשכנזי...".

ממשיך מיטשניק בסיפור האירוע: "החוליה יוצאת לבצע החלפת סוללות סמוך לתל-פאחר. החיילים יוצאים עם כמה שפחות אלמנטים צבאיים, הם לבושים מדים אבל ללא דיסקיות ועם נעליים לא צבאיות. הם נערכים לאפשרות הנפילה בשבי ומתכננים לטעון שהם חיילים טועים. הם נופלים למארב סורי. מסתבר שהסורים ידעו על הפעולות הקודמות וארבו לחוליה. הם נשלחים למעצר בקונטרה ולאחר מכן כלא מאזה הידוע לשמצה ובו הם עוברים עינויים קשים וחקירות".

"שר הביטחון והרמטכ"ל מופתעים לשמוע על האירוע והרמטכ"ל מציע לשר הביטחון לייצר פעולת תגובה שתאפשר קלפי מיקוח מול הסורים. לבון מאשר לדיין לבצע מבצע לחטיפת מטוס סורי צבאי, אם הוא יתקרב לגבול כדי לקיים מו"מ לשחרור האסירים. הם מחליטים שלא לשתף את ראש המשלה בהחלטה הזו. על דעת עצמו דיין מורה לחטוף מטוס אזרחי ולא צבאי. שלושה ימים אחרי הפעולה מיירט חיל האוויר מטוס סורי בדרכו למצרים. הם מנחיתים אותו ובו 12 אנשי צוות ונוסעים וראש הממשלה שומע על כך אחרי שהאירוע מתרחש".

"שרת לא מוכן להיכנס למשחק הזה ואולי אורי אילן שילם בחייו על כך, אבל משה שרת חושב אחרת ומדיניותו היא מדיניות שוחרת שלום. הוא מכריז שאנחנו לא פיראטים ולא סוחרים בחיי אדם, ומקבל את הסכמת אמו של אורי אילן שלא לעשות שימוש בקלף המיקוח הזה".

בנתיים עוברים החמישה סדרה ארוכה של חקירות ועינויים. כחודש לאחר לכידתם מחליט אורי אילן שהוא אינו יכול עוד ומחשש שמא יישבר בחקירתו הוא מחליט להתאבד. הוא מכין עשרה פתקים שאינם אלא דפים מהספר 'נקמת האבות' שהתגלג איכשהו לכלא ומנקב את המילים שרצה להעביר על הפתקים. תשעה פתקים מוחבאים בבגדיו ובהם גם פתק ה'לא בגדתי, התאבדתי', ופתק עשירי טמון בין אצבעות רגליו מתוך כוונה שאחרי ההתאבדות האצבעות יוצמדו זו לזו והפתק יישאר.

מיד עם מותו הסורים מעבירים את גופתו לאנשי האו"ם ואלה מגלים את הפתק שבאצבעות רגליו ובעקבות מה שנכתב בו נערך חיפוש בבגדיו והפתקים האחרים מתגלים. מפענחים אותם והמסר העיקרי העולה מהם הוא קריאות לנקמה ובקשה להיקבר לצד חברו מילדות בבית העלמין בגן שמואל, קיבוצו.

"הפתקים נעלמו במרחבי צה"ל במשך שנים. בשנת 2005 הם הועברו לסיפריה שהוקמה לזכרו באוניברסיטת בר אילן", אומר מיטשניק ומציין כי על פי הידוע לו למעט רחוב אחד בקרית שמונה לא נקראו שמות רחובות על שמו של אורי אילן ועד היום למעשה מורשתו וגבורתו אינה מונצחת כגבורתם של אחרים. נתן אלתרמן כותב עליו בטור השביעי ומשה דיין מגדיר אותו בהלוויה כמי שנשא על גופו את משימת ביטחון עמו, אך הנצחה לדורות לא הייתה.

על גורלם של הארבעה האחרים מספר מיטשניק כי אלה לא ידעו שחברם שם קץ לחייו והסורים ממשיכים לתעתע בהם כאילו בידיהם כל המידע. "בנקודה הזו ישנה התרחשות שמביאה לסוף טראגי לאחד מהם. מדובר באירוע מביש שבו שניים מחברי החוליה, יעקבי ומוזס, עוברים תהליך עם הסורים שגורמים להם בתרגיל פסיכולוגי להבין שהכול כבר ידוע להם". הם נדרשים להגיע אל מתקן ההאזנה שאליו יצאה המשימה ומאחר וידוע להם שיש במתקן מנגנון השמדה עצמית הם מתכוונים להגיע ולהפעיל אותו ובכך להתאבד ולפגוע בסורים שאיתם.

"הם מגיעים לשטח, מבקשים מקצין האו"ם להתרחק כדי להציל את חייו, אבל אחרי שהאבנים מוסרות מקופסת המתקן הם מנסים להפעיל את המנגנון, נשמע רחש קל והפיצוץ לא קורה, כנראה בגלל הגשם. המתקן מתגלה לסורים. אחרי שנה וחצי הם חוזרים לישראל בתמורה ל-41 שבויים סורי ומועמדים לדין כמי שבגדו ומסרו את מקומו של מתקן ההאזנה. מוזס הורד לדרגת טוראי ויעקבי ננזף. מבחינתם הם חשים שהם עשו הכול כדי שלא להסגיר סודות ועמדו בעינויים, אבל לא מאמינים להם".

יעקבי נופל במעבר המתלה במבצע קדש. "לפי הידוע הוא לא היה אמור לצאת לקרב הזה, ומקורביו טוענים שהוא חיפש את מותו ועשה אקט שהוא לא אמור היה לעשות. רק בשנת 69' מטוהר שמם אחרי שמתגלים מסמכים שחושפים את הסיפור כפי שהם סיפרו אותו. נעשה טקס שקט שמטהר אחד מהם ורק בפברואר 2005 מטוהר רשמית שמו של מוזס. בעשרה במאי הוענקה לו דרגת סגן אלוף על ידי ראש אכ"א. שנתיים לאחר מכן מעניק שר הביטחון ברק אות לאמו".

"זו מדינת ישראל שלא זוכרת את אנשי עסק הביש, את אורי אילן, והופכת את יעקבי ומוזס לשעירים לעזאזל", מסכם גדעון מיטשניק את סיפורם.