הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג צילום: מירי שמעונוביץ

פרשת יתרו סובבת סביב מתן תורה בהר סיני. בחלקה הראשון היא מספרת את סיפורו של יתרו, החותן שיעץ למשה רבנו כיצד להקים מערכת משפט שתאפשר להנהיג את העם בדרך התורה והמצווה שניתנו מסיני.
החלק השני של הפרשה הוא תיאור מפורט של מעמד הר סיני עצמו ועשרת הדברות.

בסוף הפרשה מופיעים חמישה פסוקים שתפקידם להעביר את העם, ובעקבותיו את לומדי התורה בכל דור ודור, מן השגב של ההתגלות האלקית במעמד הר סיני אל שגרת החיים היומיומית של חיי תורה ומצוות. שגרה זו תתואר בפירוט רב בפרשת השבוע הבא – פרשת משפטים.

מה נאמר בחמישה פסוקים אלו שבין מעמד הר סיני לבין פרשת משפטים?

ראשית, יש בהם איסור עשיית אלהי כסף ואלהי זהב. התורה מתמודדת עם הסכנה של הגשמת דימוי האל ופולחן לו, סכנה שהפכה להיות מוחשית ביותר אחרי המעמד הנשגב של מעמד הר סיני. יש רצון לשחזר את האירוע, את ההתרגשות, את חווית המפגש עם הא-להי. מכיון שה' נסתר בשמים, יוצרים להם בני האדם חלופות, כפי שיקרה בעוד ארבעים יום – בחטא העגל.

אנו, שהורגלנו באלפי שנות הסתר פנים, מתקשים להבין את עצמת הצורך באל מוחשי לעובדו. הגמרא (סנהדרין קב ע"ב) מספרת על הופעת המלך מנשה בחלומו של האמורא רב אשי בבבל. מנשה הציף את ממלכת יהודה בעבודה זרה, דור אחד אחרי שאביו חזקיהו סילק את הבמות, כיתת את נחש הנחושת ולא הותיר שום שריד לעבודת אלילים בארץ.

אומר מנשה לרב אשי בחלומו: לו היית חי בזמני, היית אוחז בשיפולי גלימתך ורץ אחרי לעבוד עבודה זרה! כלומר, מי שחי בעולם שבו אין מקדש, אין נבואה ואין התגלות א-להית ישירה, אינו יכול להבין ובוודאי שאינו יכול לשפוט את עצמת הצורך באלילים מוחשיים בעולם שבו היה קיימת אפשרות ממשית למפגש עם הא-להי. אחרי מעמד הר סיני, שהיה האירוע העצמתי ביותר של התגלות ה' לכלל עם ישראל אי-פעם, המתח הזה התעצם ביותר, והירידה מן השיא של הר סיני לשגרת החיים במדבר, היתה קשה מנשוא.

לאחר האזהרה מעשיית אלילים, באים פסוקים המסבירים שהדרך למפגש עם הא-להי היא בהקמת מזבח והקרבת קרבנות עליו. המזבח מתואר דווקא כמזבח אדמה או אבנים ולא כסף וזהב. יש בכך חיבור לאדמה, לארציות והמנעות מכל נסיון להגיע לגבהי שמים. "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". האדם אינו אמור לשאוף להגיע לשמים, אלא להביא את הא-להי אל הארץ, על האדמה אשר הוא חי עליה.

למצוות הקמת מזבח אדמה מצטרף איסור לעלות עליו במעלות, "אשר לא תגלה ערוותך עליו". ואיסור להשתמש באבני גזית שהונפה עליהן חרב. המזבח צריך להבנות כך שיעלו עליו בצעדים מדודים וצנועים, ובאופן המרחיק כל גילוי של אלימות.

יש בכך אזהרה מפני בעיה נפוצה במקומות פולחן אליליים. הסכנה שבסביבה של מקדשים והתכנסות פולחנית נסערת ונרגשת, חוצים את גבולות ההתנהגות הנורמטיבית. בשם המאמץ להשגות רוחניות נשגבות, מתירים איסורים שונים, כדי לשחרר את הרוח ואת הרגש ולהנשא אל על.

זו תופעה מוכרת וידועה, שנחקרה במקומות פולחן שונים בעולם, גם של דתות אליליות, גם של דתות מונותאיסטיות וגם, למרבה הצער, בישראל. יש לכך דוגמאות ידועות מן התנ"ך: מחטא העגל דרך ימי עלי ובניו במשכן שילה (שמואל א' ב') ועד סמוך לחורבן המקדש בימי יחזקאל (ח). יש גם לא מעט דוגמאות מן ההיסטוריה הדתית של עם ישראל, עד ימינו אלה.

קשה מאד לעמוד מול הרצון ליצור מעמדים של ריגוש דתי, או במונח המצוי יותר: חוויות. זהו צורך אמיתי שהתורה אינה מתנכרת אליו, אבל היא מציבה לו גבולות ברורים: "מזבח אדמה" נקי מעריות ומאלימות. כיום מחליף בית הכנסת את מזבח האדמה ואת הקרבת הקרבנות עליו. זה הוא המקום בו מתקיים כיום "כל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". בית הכנסת הוא "מזבח אדמה" שכן גם הוא אינו מקום כינוס המוני וריגושים חוייתיים יוצאי-דופן, אלא מקום של שגרה קבועה, שלש תפילות ביום חול, ומוספים בשבת ומועד, בנוסח קבוע.

מתקיימים בו סדרי לימוד והנהגה רבנית-הלכתית, בעיקר בהשתתפות הקהילה הקבועה, של אותם אנשים שחולקים זה עם זה את חיי היום-יום שלהם, שמחה וצער, בריאות וחולי, צעירים, מבוגרים וזקנים. קיימת מחויבות למתן ביטוי לכל אחד מן המשתתפים בקהילה וגם מרחב מסביר פנים ונעים לאורחים. אלו התנאים של "מזבח אדמה" שמאפשרים את השראת השכינה במחנה ישראל מבלי להסתכן במגע חשוף עם חוטי מתח גבוה, שיכולים לחשמל את האוירה, אך גם לשרוף את הנוגע בהם בלי בידוד מספק.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג