האנשים שמחזיקים את מערכת החינוך פתוחה בכל מחיר יוצאים נגד משרד החינוך.
אמיר פוני, מנהל בי"ס יד לבנים בפתח תקווה סיפר לעיתון 'ישראל היום' כי "עובדי הוראה בגל הזה הפכו לשוק עבדים. אין לנו לא יום ולא לילה והדבר החמור ביותר הוא שלא סומכים עלינו".
"אנחנו בחוסר כוח אדם משווע, נכנסים ללמד בעצמנו בכיתות", הוא מוסיף, "המדריכים והמפקחים שממטירים עלינו הנחיות נעלמו, נשארנו לבד. משרד החינוך יוצא בכל יום מחדש בהנחיות חדשות ואין לנו שקט. אנחנו בקושי מצליחים לייצר מציאות נורמלית ושפויה", הוסיף.
זוהי שעתם הקשה של מנהלי בתי הספר, שבכל יום, בחוסר ודאות מוחלט, אמורים לקבל את הילדים שלנו ולדאוג לפערים לימודיים ורגשיים ולבריאותם.
ארבעה מנהלי בתי ספר יסודיים שהחינוך בוער בהם סיפרו על המתרחש בבתי הספר בשיא גל האומיקרון. בסוף השבוע גם השתנו ההנחיות, והחל מיום חמישי הקרוב ייכנס לתוקפו מתווה לימודים חדש שבמסגרתו תלמידים (גם לא פטורי בידוד - מחוסנים או מחלימים) שנחשפו לחולה מאומת, לא יידרשו להיכנס לבידוד.
התלמידים יידרשו לבצע שתי בדיקות אנטיגן ביתיות בשבוע - בימים ראשון ורביעי, לפני ההגעה ללימודים. אם תתקבל תוצאה שלילית הילד יגיע לגן או לבית הספר, אך במקרה של תוצאה חיובית יישאר בבית ויידרש לבדיקה מפוקחת. אם תוצאתה שלילית – הוא ישוב ללימודים, ואם חיובית הוא ייכנס לחמישה ימי בידוד מלאים עד להחלמה מלאה.
"כל יום שילדים מגיעים לבית הספר הוא ברכה בעיניי", אומרת דליה פרץ, מנהלת בית הספר מיתר שבעומר, "ההבחנה בין מחוסנים ללא מחוסנים שיגעה אותנו המנהלים".
אלא שעד שהמתווה הזה ייכנס לתוקף יש כמעט שבוע שלם, וגם אז לא בטוח שזה יפתור את מצוקת עובדי ההוראה בצורה מוחלטת, שכן יש כ-25 אלף עובדי הוראה חולים, כ-5,000 מורים בבידוד, ועוד מורים שיצטרכו להישאר בבית כדי לטפל בילד חולה.
"אתה בא לחוסר ודאות. אתה לא יודע מה יהיה היום", מספרת אורנה שלי, מנהלת בית הספר ידלין בראשון לציון. "חיים באי-ודאות מוחלטת. יש קושי גדול בהיערכות, אתה צריך לתת מענה למורים, לתלמידים, להורים, לאנשי צוות מינהלה, ואני מנסה לג'נגל כל הזמן. אני מרגישה שאני לוחמת אש".
פרץ מוסיפה: "יש לנו תחושה שמנותקים מהשטח, שלא שומעים במטה משרד החינוך את קולנו. נמצאים שם אנשים שאולי ניהלו בתי ספר לפני 20 שנה. שמעתי נתונים ש-2 מיליון תלמידים מגיעים למוסדות חינוך. זה נאמר רק כי מנהלים קרסו ולא דיווחו למשרד החינוך".
היא מסבירה כי יש כאוס וקריסה של מנהלים וצוות: "יש מצבת כוח אדם חסרה, וזה לא משהו שחווינו בעבר. היעדרויות קיצוניות לא מאפשרות לנהל בית ספר - של מורים מאומתים או בבידוד. יותר מחצי צוות ההוראה לא נמצא. מנהלים עושים עבירות ומכניסים לכיתה כל מי שיש לו דופק, מכניסים סייעות שלא יכולות לתת מענה לימודי או רגשי. למורים אין רגע מנוחה. למה לא השאירו 13 אלף עוזרי חינוך שגויסו לטובת הקורונה? אני משערת שהסיבה היא כלכלית, ושאם היינו מקבלים את מה שקיבלנו בשנה שעברה המצב היה הרבה יותר טוב.
"בשנה שעברה עברנו את הקורונה הרבה יותר טוב כי חילקנו מלכתחילה את הכיתות לקפסולות, היה לנו כוח אדם. היום אין לנו דבר כזה - יש לנו מורה לכיתה, ואם המורה בבית הכיתה לא יכולה ללמוד. להורים יש ציפייה שמי שמגיע לבית הספר ילמד בכיתה, ושאם הילד בבידוד תהיה למידה מרחוק. היינו רוצים לתת את זה, התלמידים חשובים לנו אבל אין לנו כוח אדם. השנה המשרד לא נתן שום תמיכה להתמודדות עם הקורונה. נכון, יש לכל מנהל תקציב שקלי, אבל אף מנהל לא מצליח לממש אותו, אנחנו לא מצליחים להגיע אליו בכלל".
לדבריו של פוני, מנהל בית הספר יד לבנים, משרד החינוך לא נותן למנהלים את המנדט לנהל את בתי הספר באופן דיפרנציאלי: "שלוש פעמים בשבוע משנים את ההנחיות, זה כמו גשמים בלתי פוסקים, סליחה על הביטוי אבל מטמטמים אותנו".
נראה שהוא מדבר מדם ליבו בין היתר על ההנחיה שרק מפקח של משרד חינוך יכול לאשר מעבר של שכבה שלמה ללמידה מרחוק: "אני כמנהל רוצה להחליט בהתאם לאוכלוסייה שלי, בהתאם למדדים שיש בידי אם אני פותח שכבה או סוגר שכבה וכיצד אני מחלק את התלמידים בחוסר כוח אדם מוחץ של המורים. כבר אי אפשר לדבר על למידה, הפכנו להיות שמטרפים. האופן שבו מתנהלת מערכת החינוך הוא תעודת עניות למדינת ישראל".
ספק אם יהיה אפשר להתעלם מהיחס שמופנה כלפי המנהלים ובבתי ספר רבים היחסים מול ההורים בשפל. "אני סופגת המון אש מההורים", מספרת אורנה שלי, "הם כעוסים שצריך להקפיץ אותם באמצע היום לקחת ילדים הביתה לבידוד, הם כועסים על זה שלא סוגרים את בית הספר ונותנים שקט. הם כועסים על זה שפועלים על פי ההנחיות וכשמתגלה חולה מאומת משאירים בבית הספר תלמיד עם תו ירוק בעוד תלמיד שהוא לא פטור בידוד נשלח הביתה. הם מקללים, הם צועקים. כבר ספגתי שאני נאצית, אני חיה תחת איומים. אבא של תלמיד אמר לי – 'בדרך כלל את דעתנית אבל עכשיו את עושה מה שאומרים לך כמו בגרמניה הנאצית.
"יש בעיר קבוצה מאוד מיליטנטית של מתנגדי חיסונים שלא מוכנים להיבדק, מצאתי את עצמי מתחננת לאמא שתעשה לילד שלה בדיקת אנטיגן מוסדית אחרי שבבדיקה ביתית הוא יצא חיובי ואפילו הצענו לקחת אותו בעצמנו. אני עומדת בחזית כדי שהמורות שלי לא יספגו את זה. התחושה היא שלא נותנים לנו מקום ולא שומעים אותנו. אנחנו הבטן הרכה ואם אנחנו נוטשים אין איך להילחם".
"מנהלים עובדים אינספור שעות", מוסיפה דליה פרץ, "אין לי זמן לעצמי, לפעמים אני כותבת לי במחברת דברים בסיסיים כי אני חוששת לשכוח מרוב שהעומס לא מאפשר לי לגלות אנושיות. מדברים הרבה על אוטונומיה למנהלים אבל בפועל אין לנו שום אוטונומיה, כל דבר שאנחנו מקבלים אנחנו מגישים אינספור מסמכים לבקרה. אף אחד לא באמת סומך עלינו".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "המשרד רואה במנהלים את עמוד התווך של מערכת החינוך. הם ראויים לכל הוקרה על עבודתם המסורה להבטחת פעילותה הרציפה של מערכת החינוך, בתנאים קשים ומורכבים. לאור זאת מקדמת שרת החינוך, יפעת שאשא ביטון, מדיניות של העברת סמכויות פדגוגיות ותקציביות לבתי הספר. הדבר מקבל ביטוי בקביעת מתכונת הלימוד ואופי הלימוד, העברת תקציב גמיש לטובת הטיפול בנושא האלימות ובכלל זה מתן מענים להיבטים רגשיים".
"אשר למחסור בכוח אדם - בשלב המיידי, פתחה שרת החינוך מאגר של 100 תקנים לגננות לצורך מילוי מקום. בימים אלה שוקד המשרד על מתן מענים וחלופות לטווח המיידי ולטווח הארוך גם לעובדי ההוראה בבתי הספר", הוסיפו.