בימים האחרונים נשמעים גינויים לדבריו של ח"כ סמוטריץ' אודות נשיאת בית המשפט העליון לשעבר מרים נאור ז"ל. החל מחברי כנסת ושרים, וכלה באחד העם שחמתו בערה בו, עקב התבטאויותיו של סמוטריץ'.
אני לא יודע אם נכון או לא נכון היה לבקר את המנוחה מיד לאחר שנפטרה, יתכן שבצלאל שגה באמירותיו. אבל ברצוני להתייחס דווקא לתוכן התגובות והגינויים.
בתקופה האחרונה רווחת לה תפיסה בקרב הציבור, על פיה התנגדות לדעות שסותרות את הערכים הבסיסיים והקריטיים לעם ישראל, יחד עם ההשלכות הרות הגורל שלהן - אסור לה לעבור את גבול ה'אי - הסכמה'. שני הצדדים לגיטימיים, נכונים, יש רק וויכוח שולי ומוגבל מה יותר נכון, ומה מתיישב יותר על הדעת. 'אי הסכמה' ותו לא. משהו מלטף כזה.
איך אמר שר המשפטים: "איני מכיר שופט 'שהסכמתי' לכל פסקי הדין שלו. אבל זה בדיוק העניין. צריך לשמור על יסודות הממלכתיות בישראל" – עד כמה נמתח את הגבול בין דברים שאנו חלוקים בהם, לבין התנגדות והסתייגות מהחלטות ודעות שהם ההפך הגמור מכל המטרה שלנו כאן בארץ ישראל?
ויכוח במועצת העיר, האם להרחיב את הקניון המסחרי על חשבון גינת הילדים, יכול להיכנס בשופי למשבצת 'אי ההסכמה', אך האם על כל דבר נאמר שיש פה רק אי-הסכמה? האם על דברים שהם נגד התורה, הציונות, נגד כל מה שחשוב לנו, גם-כן נאמר שהם רק בגדר "אי-הסכמה", או "דברים ששנויים במחלוקת" וכל מיני מילים מכובסות?
באחד הטורים בערוץ שבע פרסמו את דבריו של הרב רפי פוירשטיין, "פסיקות שנויות במחלוקת שלה, אינן עילה בשום פנים לתקוף את המת עוד בטרם התקררה גופתו" – אני מסכים, אפשר ולא היה מן הראוי לתקוף אדם מייד אחרי פטירתו, אבל במקביל הולכת ונוצרת נורמה ש"פסיקות שנויות במחלוקת" (הגדרה מלטפת, שכאמור, לא זכיתי להבין) "אינן עילה בשום פנים" לתקוף אף פעם, אפילו דמויות שעודן בחיים; דמויות, שחדשים לבקרים אנו נתקלים בהחלטות איומות שלהם, דמויות פוליטיות שכל מטרתן (המוצהרת!) היא לקעקע את הזהות היהודית של המדינה, את האחיזה שלנו בארץ הקודש, את כל מה שמדיף ריח של קדושה.
יפה כתב עומר רחמים, יועצו של ח"כ סמוטריץ': "אני לא מוכן לחיות באווירה שבה הרבה יותר חמור לצעוק על עוול מאשר לעשות את העוול עצמו". התופעה שהוא מלין עליה, "ערך הנימוס והסגנון" שעולה על כל הערכים, באה מאותו מקום שמננו מבקשים היום להגדיר כל סתירה בין דעות ישרות לדעות נוראיות כ'אי הסכמה'. אין ערכים, אין אידיאולוגיות, אין אמת אחת, הכל נכון באותה מידה, ובוא נשב על כוס קפה ונראה איך אנחנו מתגמשים אחד כלפי השני, איך נחתור להשיג הנעלה שמביא לידי ביטוי את כל גווני הקשת של הציבוריות הישראלית, גם אם זה נגד התורה ונגד ההיגיון הפשוט.
אם מסתפקים בהנחה שיש פה רק 'אי-הסכמה' גרידא ביחס לפינוי ישובים, פגיעה בכבוד השבת, פגיעה בגיור, בכשרות, בכותל ועוד כהנה וכהנה, אין פלא שמקימים ממשלה עם דמויות שמקדמות את כל הפגיעות הללו, כי "אם הם לחמו ביחד בלבנון, אז למה שלא יצליחו להקים ממשלה ביחד" (ראש הממשלה על מתן כהנא ויאיר גולן), 'יש אי-הסכמות?' בקטנה, כאמור, נשב על כוס קפה ונתגמש על זה.