הרב יואל קטן
הרב יואל קטן צילום: אתר ישיבה

רבי ישראל ליפקין נולד למשפחת תלמידי חכמים בליטא בשנת תק"ע (1810). מילדותו נודע כעילוי מופלג, ולפני גיל בר מצוה כבר עזב את ביתו ועבר ללמוד בישיבה בעיר סלנט.

מעט לאחר בר המצוה נישא לבתו של אחד מרבני העיר והמשיך לגור בעיר וללמוד בה, ועל כן כונה לדורות 'סלנטר'. בסלנט פגש את רבי יוסף זונדל, תלמיד רבי חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א, שהתגורר בעיר אך עבד לפרנסתו ולא נחשב בין רבניה (בהמשך עלה לארץ ושימש כרבה של הקהילה האשכנזית בירושלים). רי"ז מסלנט היה מבוגר מרי"ס בערך בכ"ה שנים, ורי"ס התרשם מדרכי לימודו והנהגותיו, והחליט להפוך לתלמידו.

ידוע המשפט שאמר לו רבו בתחילת דרכם המשותפת: 'ישראל, למד מוסר ותהיה ירא שמים'. כך עשה ר' ישראל, ולימים פיתח את שיטת המוסר, שהפכה במשך הזמן לעיקר דרכו החינוכית והתורנית. בינתיים הוא למד תורה הרבה בהדרכת רבי יוסף זונדל, וכך כתב רי"ס על דרך לימודו: 'לימודו העיקרי היה בעיון הנצרך לו למעשה, לימוד הגמרא והבית יוסף וכל האחרונים בעיון. וכשלמד סעיף בשו"ע היה כמו שבא הדין לפניו למעשה, ועיין וחקר היטב עד שהיו בידו כמונח בקופסה. וכן כל לימודו בתנ"ך, גמרא, מדרשים וזוהר - העיקר היה לחפש את ידיעת המעשה'.

בשלב מסוים עבר רי"ס לווילנא העיר הגדולה, ושם הראה את כוחו בלימוד והוראה עד שנחשב למרות גילו הצעיר לאחד מגאוני העיר. את כל זה עשה למרות ענוותנותו הגדולה, כדי שתוכניתו תוכל להתממש – והיא ללמד את למדני העיר ואת כל אנשי העיר להעמיק בתורת המוסר ולחיות כאנשי מוסר. אחרי שהוכר כתלמיד חכם מופלג החל להקים בווילנא ובערים אחרות 'בתי מוסר', בתי מדרש מיוחדים ללימוד המוסר, שלפי תוכניתו היו צריכים להפוך למקומות לימוד וחינוך גם ללמדנים וגם ל'בעלי בתים'.

דרשותיו משכו אלפי אנשים, ובהן הדגיש את חשיבות ההקפדה על המצוות שבין אדם לחברו. בין השאר הוא העלה שוב למרכז הבמה התורנית ספרים ידועים שהשימוש בהם לא היה רב, כמו 'מסילת ישרים' לרמח"ל ו'חובות הלבבות' לרבי בחיי אבן פקודה, ואפילו ספר 'מודרני' יחסית כמו 'חשבון הנפש' של חכם בן זמנו בשם ר' מנדל לֶפין. הוא הקים ישיבה בווילנה והשפעתו גדלה והלכה, והייתה בין השאר תריס בפני ההשפעה של ההשכלה על עולם היהדות בליטא ובארצות שסביבה. אגדות התחילו להישמע על הנהגותיו המיוחדות, כמו הסיפור הידוע על כך שבליל יום כיפור לא הגיע ל'כל נדרי' בגלל שנשאר לשמור על ילד שנותר לבד בבית ובדרכו לבית הכנסת הוא שמע אותו בוכה, או על כך שבניגוד לדעת רבני העיר וילנא הוא הורה לאנשים לאכול ביום כיפור בזמן מגפת הכולרה מפני שלדעתו היה בכך משום פיקוח נפש.

עיקר הצלחתו היה עשרות תלמידים שגידל וחינך, שרבים מהם הפכו לגדולי הדור הבא, והעבירו את דרכו החינוכית, כל אחד בגוון שלו, לדורות הבאים.

שלטון הצאר שראה את השפעתו הגדולה דרש ממנו לעמוד בראש 'בית המדרש לרבנים' המשכילי בווילנה, ולכן עזב רי"ס את העיר ועבר להתגורר בקובנה. אחרי כמה שנים בקובנה עזב את משפחתו והחל לנדוד בערי גרמניה ואח"כ הגיע גם לפריז, ובכל מקום חיזק את התורה והיהדות והקים קהילות מקפידות במצוות – הקהילה החרדית שקיימת בפריז עד היום, בה התפללו אבות אבותיי, היא הקהילה שהקים וביסס רי"ס בימי גלותו בפריז.

כששאלו אותו מדוע עזב את ליטא, שהייתה מקום תורה ושם חיו משפחתו ורוב תלמידיו, ועבר לערי מערב אירופה, השיב: 'משל למה הדבר דומה, לעגלה רתומה לסוסים שאיבדו שליטה והם דוהרים במורד ההר, שאין שום סיכוי לעצור אותה ולהשיב אותה אל הדרך עד שתגיע לתחתית ההר. כך ההשכלה בליטא כעת מתפרצת ואי אפשר לעצור אותה, בעוד שבמערב אירופה המצב כבר הגיע לתחתית, ועכשיו צריך לעזור ליהדות לחזור ולהשתקם'... בכיוון הזה פעל כאשר השתדל למשל להדפיס את התלמוד הבבלי בתרגום לשפה המקומית, וכאשר יצר קשר עם יהודים עשירים רחוקים מתורה כדי לקרב אותם ליהדות ולפעילות בקהילות היהודיות.

ועכשיו לסיפור אישי שעובר מדור לדור במשפחתנו: סבו של אבי ז"ל, ד"ר נפתלי קליין, היה רופא עיניים בפריז, וחבר בקהילה שהקים רי"ס. יום אחד הגיע למרפאתו הרב סלנטר בכבודו ובעצמו, וביקש ממנו לטפל בדלקת שבעיניו. הסבא בדק את עיניו המדולקות ונתן לו משחה כדי למרוח בבוקר ובערב, ואמר לו שהוא צריך עד שיבריאו עיניו לשמור על עיניו יבשות. פתח עליו רי"ס זוג עיניים גדולות ואמר לו: 'ד"ר קליין, אתה לא יכול לומר לי דבר כזה, איך אפשר לומר כל לילה תיקון חצות בלי לבכות על החורבן? זה ממש בלתי אפשרי'...

לאחר שהיה נראה לרי"ס שהוא סיים את תפקידו בפריז הוא עבר בשנת תרמ"ג לעיר קניגסברג (היום קלינינגרד) שלחוף הים הבלטי, שהייתה בה אז קהילה חשובה שהייתה צריכה חיזוק. רי"ס כבר לא היה לגמרי בריא, אך המשיך בפעולותיו החינוכיות והתורניות בכל כוחו. ליווה אותו ודאג לצרכיו יהודי מבוגר שנשכר לשם כך. ערב אחד באוכלם לבדם את ארוחת הערב התחיל רי"ס לספר לאותו יהודי על התופעה המוזרה שאנשים מפחדים להתקרב לגופת נפטר, וחושבים שיש בזה סכנה או חשש כלשהו, ושזהו דבר חסר טעם - מפני שהמת לא מזיק ולא פוגע באיש, ושאם מישהו נפטר מן העולם פשוט צריך להוריד אותו ולהשכיב אותה על הקרקע ולקרוא לאנשי החברה קדישא, וכמה טפשים אנשים שמפחדים להישאר עם נפטר בחדר וכו' וכו'.

אותו אדם קצת התפלא שזהו נושא השיחה בערב זה במקום דברי התורה הרגילים, אך הוא לא אמר דבר, ואחרי הסעודה עזר לרי"ס להתארגן לשינה ולהיכנס למיטתו והלך לישון במיטה השניה. בבוקר קם אותו אדם – והנה הרי"ס שוכב מת במיטתו, אינו זז ואינו נושם. הדברים שנאמרו אתמול בערב עוד היו טריים בזיכרונו, והוא הוריד את רי"ס לקרקע וקרא למי שקרא, ובאו אנשים וטיפלו בנפטר הקדוש. כל ימיו אמר אותו אדם: 'גדול החסד האחרון שעשה הרב סלנטר עמי מכל החסדים שעשה בחייו! כנראה שהוא הרגיש חלש יותר מהרגיל וחשש שמא הלילה הוא ייפטר מן העולם ואני לא אדע מה לעשות, ואלמלא היה מדבר איתי על כך הייתי באמת נבהל מאוד ונכנס למצוקה. בזכות דבריו פעלתי ברוגע, הנחתי אותו על הקרקע וקראתי למי שיטפל בו, בדיוק כמו שאמר לי בערב הקודם'... חכם עדיף מנביא, וצדיק חכם - עדיף משניהם. בן ע"ג שנים היה במותו, השבוע לפני קל"ט שנים.

רבי ישראל היה בחייו פה מפיק מרגליות, אך מיעט לכתוב, וגם המעט שכתב, ונאסף בעיקר בספר 'אורי ישראל' שערך תלמידו רבי יצחק בלאזר, כתוב בלשון מליצית וגבוהה ולעיתים קשה לקריאה ולהבנה. בחייו יכול היה 'לחשמל' אולמות מלאים בדברי תורה וחוכמה ומוסר, והיה אומן מיוחד-במינו בהשפעה על הקהל. מספרים שפעם הוזמן לדרוש בקהילה אחת וכשהגיע היה בית הכנסת הגדול מלא וצפוף (גם עזרת הנשים הייתה מלאה).

היה זה באחד מימי עשרת ימי תשובה, והוא התחיל את הדרשה כשהוא אומר בהטעמה את מילות הפסוק בקהלת 'כי גם לא ידע האדם את עיתו כדגים שנאחזים במצודה רעה וכציפורים האחוזות בפח'. אח"כ שתק כמה דקות, ושוב קרא את הפסוק הנ"ל, ובַשקט שהשתרר אחרי דבריו כבר נשמעו כמה קולות בוכים. הוא קרא שוב את הפסוק, ואחרי כמה פעמים כאלו כבר געה כל הקהל בבכי תמרורים ועשה תשובה מכל הלב, ורי"ס ירד מהבמה והלך לדרכו... רי"ס עצמו כאמור כוחו לא היה גדול בכתיבה, אולם תלמידיו ותלמידי תלמידיו כתבו אינסוף ספרים מכל הגוונים בענייני חינוך ומוסר ויראת שמים, ושיטתו החינוכית כבשה (לאחר כמה שנות מאבק) את כל עולם הישיבות הליטאי.

יתכן שהיה ראוי לקבוע את יום פטירתו, כ"ה בשבט, כיום המוסר השנתי העולמי, ולחזק באוזני אנשי התורה וגם היהודים ה'רגילים' את עקרונות שיטתו החינוכית-מוסרית, בהם הצורך החיוני ללמוד בקביעות בספרי מוסר ברגש ובהתפעלות, הקפדה יתירה על המצוות שבין אדם לחברו, התייחסות רצינית ליראת העונש, דקדוק בכבוד האדם ובכבוד כל אדם ועוד.

תנצב"ה.