יעקב חגואל
יעקב חגואלצילום: מרק ישראל סלם

נולדתי כאן בישראל, בארץ הזאת, אל תוך מציאות ישראלית, תרבות ושיח. גדלתי בין חברים ישראלים, ובימי העצמאות הנפתי את הדגל שלנו בגאווה. אני בן להורים שנולדו כאן ואב לילדים שגדלו והתחנכו לאהבת הארץ ולכיבוד האחר. האמת היא שכיום אני קצת מודאג.

במשך שנים הטמיעו בנו הורינו והורי הורינו את האהבה לארץ, את תחושת השייכות שלנו אליה, את הכמיהה לחיות בה ואת הרצון להגשים בה חלום בין אלפי שנים. הם התפללו להגיע אליה, שאפו לגעת ברגביה, להלך ברחובותיה, לבנות אותה, לחיות בה ולהיקבר באדמתה.

"כשם שנטעו אבותיי לי, כך אטע אני לבניי", נכתב במסכת תענית. וכך נשאו אלפי הדורות שלפני קום המדינה את לפיד הנצח של עמנו, ומסרו לנו את האחריות לשמירה על הארץ והעברתה כנכס נצחי שלא יסולא בפז. הירושה העצומה שקיבלנו כוללת את מחויבותנו הבלתי מתפשרת לאחיזה בארץ, להמשכיותו של העם היהודי ולשמירה על ביטחונו ועתידו.

השנאה ליהודים מלווה אותנו מאז היינו לעם. במהלך השנים היא סיגלה לעצמה סיסמאות, תואנות חדשות ועלילות דם שונות. השואה הנוראה שהתחוללה והקמתה של מדינת ישראל היו, כך קיווינו, תחילתה של מציאות חדשה תוך עשיית צדק היסטורי לאחר אלפי שנים של רדיפות.

בשבוע שעבר ציין העולם את יום השואה הבינלאומי, כפועל יוצא של החלטת האו"ם לזכור ולהזכיר את הטבח שעבר העם היהודי. לא פחות מ־61 שנים היו צריכות לחלוף כדי שיכירו אומות העולם בזוועה הגדולה ביותר שהתרחשה בקרב המין האנושי.

בבסיס ההחלטה עומד המכנה המשותף להנצחת הנספים ולחינוך לסובלנות וקבלת האחר כדי שזוועה שכזאת לא תחזור עוד. יום זה מצוין ברחבי העולם בטקסי זיכרון, בנאומים חוצבי להבות ובתוכניות חינוכיות המקדמות את רעיון הסובלנות ואת קבלת האחר.

יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קורבנות השואה הוא גם יום חשוב ללימוד לקחיה ולמאבק באנטישמיות. שנים שמנסים מנהיגים ומדינות להתנגד באופן פומבי לאלימות, להיאבק למען זכויות אדם וקבלת האחר, לצאת למען "כל מי שנפגע על רקע דתו, אמונתו או השקפתו", אך בה בעת מכנים את מדינת ישראל מדינת אפרטהייד המפרה זכויות אדם ומקיימת מדיניות נאצית נגד מיעוטים בשטחה ובגבולותיה.

מאז השואה הארורה, העשור האחרון היה קשה ביותר מבחינת אירועים אנטישמיים, הסתה, איומים ומתקפות. הקהילות היהודיות בתפוצות, שממילא נאלצות להתמודד עם משברים אין־סוף, נחשפות לסוג חדש ואלים יותר של שנאה ואנטישמיות. לעיתים נראה כי האנטישמיות אכן קיימת, אבל היא מתרחשת רחוק, אי שם מעבר לים.

אנחנו מרבים לגנות ביטויים אנטישמיים ואמירות ידועות לשמצה מתוך מבט אל העתיד ואל המחר. כיצד, אם כן, ניתן להתמודד עם שנאה מושרשת שזורמת בעורקיהם של עמים, דתות ומדינות? איך ניתן לשנות את גישתם של מי שגדלו וצמחו על פי נרטיבים של שקר, שמהווים את הבסיס לקיומם? גם כאן, במרחק קילומטרים ספורים מאיתנו, גדל דור חדש שטוף שנאה שמתחנך למלחמת חורמה ביהודים. ספרי לימוד שמוחקים את מדינת ישראל מהמפה מתדלקים דורות של מנהיגי עתיד ברשות הפלשתינית ומעודדים את הנצחת השנאה. עצוב לראות את העלמת העין מהסתה ממוסדת שנעשית מדי יום תוך ניצול תמימותם של ילדים שנחשפים לשקר ולשנאה.

החינוך הוא האמצעי היעיל, ההוגן והטוב ביותר כדי להעביר את שרביט ההנהגה לדורות הבאים של המין האנושי. הערכים היהודיים והאוניברסליים כאחד מחייבים אותנו לבנות עתיד טוב יותר לילדינו. קיומו של יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא צעד נכון - אם כי רחוק מלהיות אפקטיבי - בהטמעת שינוי דרסטי באופן החינוך על העבר ובשמירה על העתיד. על מדינות העולם להתאחד במסר חסר פשרות, חד, ישר וחלק, הנוהג באפס סובלנות כלפי אנטישמיות וביטויי שנאה והסתה נגד מדינת ישראל.

77 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה ואנחנו עדיין כאן. גאים במורשת, בטוחים בדרך, מגשימים את שאיפותינו ומחנכים ללקחי העבר למען דור העתיד. "כשם שנטעו אבותיי לי, כך אטע אני לבניי".

יעקב חגואל

יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר בפועל של הסוכנות היהודית לארץ ישראל