אפלטון בספרו 'פוליטאה' מביא את משל הקברניט, שם הוא מתאר אוניה שנמצאים בה מלחים ערמומיים שכל הזמן מנסים להדיח בתחבולות שונות את הקברניט המומחה, אך בסוף מתברר שגם הם לא יביאו את האונייה ליעדה משום שהם חסרי הבנה במקצוע הספנות. ערכם של גנרלים גדול מאוד בעיני הציבור, אלו אנשים שהשקיעו את מיטב שנותיהם כדי להגן על ביטחון המדינה ועל כך הם ראויים לכל שבח, כבוד והערכה. אך לא כל רמטכ"ל שהוביל צבא ידע איך להנהיג מדינה. במדינת ישראל כל הרמטכ"לים החיים נכנסו לפוליטיקה ורובם - מלבד דן חלוץ - הגיעו לעמדת שר בכיר: אהוד ברק, שאול מופז, משה יעלון, גבי אשכנזי ובני גנץ. רובם התיימרו להיות ראשי ממשלה ולהותיר חותם, אך בפועל שמם לא ייזכר בהיסטוריה כמדינאים מבריקים. על פניו, הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט הולך בעקבותיהם. מדוע רמטכ"לים פונים לפוליטיקה וחושבים שמעמדם הצבאי הבכיר מקנה להם יתרון בניהול מדינה? לפני שבועיים נתן הרמטכ"ל לשעבר רא"ל גדי איזנקוט לבן כספית ריאיון עומק ובו הכריז על כניסתו לפוליטיקה, שטח את תפיסתו המדינית־ביטחונית, החל מההתמודדות מול איראן, דרך אירועים מרכזיים שהיו בתקופת כהונתו, כמו איום המנהרות ופרשת אלאור אזריה. דבריו בתחילת הריאיון מעניקים לנו מבט והבנה כמה עמוק חדרה הפוליטיזציה לתוך צה"ל, וכך הוא אומר: "אני חושב שהשסע בחברה הישראלית וההטחה ההדדית, הירידה במשילות, הירידה באמון במוסדות המדינה, בבתי המשפט, הפשיעה - כל אלה הם האיום הגדול ביותר על עתיד המדינה". כלומר, מבחינת איזנקוט האיום הביטחוני הכי גדול על מדינת ישראל הוא השסע בחברה הישראלית. וכך הוא גם אומר בהמשך: "אני חושב שחוסנה של החברה הישראלית הוא לפחות 51 אחוזים מהביטחון הלאומי. המרכיב החשוב ביותר". דבריו של איזנקוט משקפים את השיח של השמאל הפרוגרסיבי. לפי דעתם, מצב החברה בנוי על קונפליקטים תמידיים - אין סולידריות וכל הזמן יש מאבק בין קבוצות. לשיטתם קיים אי שוויון מובנה בחברה ויש לשנות אותו מהיסוד. לעומתם, יש את בעלי גישת הקונצנזוס החברתי שמאפיינת את הימין השמרני, הרואה בחברה את הערכים המשותפים שמאחדים אותה ומתעסקת בסדר הקיים ולא בתפיסה פירודית. יש לשאול, אם כן, כיצד רמטכ"ל שעסוק בתפיסת הביטחון מאמץ את תפיסות השמאל. לאורך שנים רבות ארגוני שמאל רבים חדרו לתוך מערכת הביטחון. אותם מכוני חינוך ואנשי אקדמיה מתארים לקצינים את השסעים בחברה הישראלית כמצב טבע מסוכן שאנו נמצאים בו. הם מתמקדים בעיקר ברע ואינם רואים את הטוב. בנוסף לכך הם טוענים שמי שאשם בפילוג הוא הממשלה (הימנית) והסדר החברתי שהיא יצרה, הם קוראים להמון נבער ומתבהם. כדי להציל את העם מעצמו הם פונים לגנרלים ואומרים להם: "תצילו את העם מהשסע החברתי, רק כך יהיה כאן ביטחון לאומי", ובמקום שרמטכ"ל יתעסק בחיסול האויב הוא מתחיל לעסוק בתיקון השסעים. הטרור הערבי פחות מטריד אותו, ולכן איזנקוט אמר בישיבת קבינט לשר הביטחון דאז בנט: "ירי במשגרי העפיפונים נוגד את תפיסתי הערכית והמבצעית". באירוע אלאור אזריה ספג איזנקוט את הביקורת מהעם כלפיו, מפקד צבא העם, בדומה לאותו בוז שזכה לו סגנו, האלוף יאיר גולן, לאחר נאום זיהוי התהליכים. העם הרגיש בחושיו שיש כאן צבא שעסוק בחינוך האזרחים במקום בתפקידו - לנצח במלחמה. רמטכ"לים מסוג זה הולכים לפוליטיקה, מתוך תפיסה ביטחונית ותחושת שליחות עמוקה שעליהם לטפל בשסע בחברה הישראלית המתבהמת, כביכול. כך גם עשו הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואשכנזי, שלאחר שחרורם מהצבא הקימו תנועה חברתית בשם 'פנימה' שסיסמתה הייתה "התקווה ולא הפחד צריכה לקבוע את סדר היום". זהו גם השיח של ארגון השמאל 'מפקדים למען ביטחון ישראל' שמאגד בתוכו מאות אנשי ביטחון בכירים. הם לעולם לא יגנו את הטרור הערבי אלא בעיקר את היהודים. מה שהם רואים בעיניהם הוא פירוד, ולא האחדות שנמצאת בבסיס האומה הישראלית. ובכן, רמטכ"ל לא צריך לעסוק בקידום שוויון מגדרי, ריפוי החברה הישראלית וקידום זכויות דמוקרטיות, אלא אך ורק בהכנת הצבא למלחמה, שיהיה כמה שיותר קטלני ושכל החיילים ידעו מי האויב האמיתי. אם רמטכ"ל חושב שיש בעיה באחדות בתוך הצבא, מוטב שיחנך לציונות ואהבת המולדת והגברת מוטיבציה לשירות משמעותי. שיתעסק בחייליו ולא בחינוך החברה הישראלית. התפיסה הניאו־מרקסיסטית המונחלת לקצונה הבכירה גורמת להם ללכת לפוליטיקה הישראלית מתוך תחושת שליחות, אך מהר מאוד הם מוצאים את עצמם מול העם, נוחתים לקרקע המציאות ומאבדים את כל הכבוד שרחשו להם כרמטכ"לים. כי מי שרואה את האחדות בעם מנצח, ומי שמתעסק רק בפירוד - מפסיד. הכותב הוא יו"ר ארגון 'תורת לחימה'