מחקרם של ד"ר אליה כגן, ראש החוג לסיעוד במכללה האקדמית אשקלון, ושל ד''ר סיגל שפרן תקווה וד"ר גילי גבאי, מגלה חשיפה קשה ברמה של חמישים אחוזים של אחיות דתיות להטרדות במהלך עבודתן.
בראיון לערוץ 7 מספר ד"ר כגן על מסקנות המחקר, על דרכי ההתמודדות של האחיות שמעדיפות לרוב שלא להתלונן, ובמציאות שכזו, כיצד ניתן לבלום את התופעה. מחקרו של ד"ר כגן הוא חלק ממחקר גדול יותר שבחן את תופעת ההטרדות המיניות כלפי אנשי צוותים רפואיים בבתי חולים ובקהילה. חלקו האחרון של המחקר עסק באחיות ורפואות מהמגזר הדתי.
"גילינו שאחיות ורפואות מוטרדות ברמות דומות בכל המגזרים אבל למדנו שהמחיר של ההטרדה הוא בשלושה מישורים - האחיות נפגעות וחוות חוויה שלילית קשה, מה שקיים גם באחיות במגזר החילוני, נושא הדיווח והטיפול של המערכת מאוד מוגבל. המערכת לא יודעת לטפל בצורה טובה בתופעה, ובנוסף הצוותים מתקשים לדווח על התופעה בגלל ההשלכות והיחס החברתי והמקצועי למי שמתלוננת תלונות חוזרות ונשנות על התופעה".
מה גורם לתופעת ההטרדות דווקא כלפי צוותי רפואה? על כך משיב ד"ר כגן: "צוותים נמצאים במגע הדוק ומגע אינטימי בהרבה מאוד פעמים. אחות שמעניקה טיפול נחשפת, ולפעמים הגבולות מיטשטשים ומטופלים פורצים גבולות עם נגיעה, הצעות, בדיחות ואמירות פוגעניות שנובעות מהסיטואציה". בנוסף, אומר ד"ר כגן, "בגלל שזה לא מדווח, הענישה לא בהכרח מרתיעה ונוצר מצב שבו אחות או רופאה מסרבת לחזור ולטפל במטופל מסוים שנית".
מניסיונו האישי מספר ד"ר כגן כי בימין כאח בקליניקה נתקל שוב ושוב בתופעה בה אחיות מבקשות ממנו להיכנס לטפל במטופל כזה או אחר במקומן, ורק בשיחה שלאחר מכן התברר שמדובר במטופל שמדבר או מתנהג כלפיהן בצורה לא מכובדת או אף באלימות.
במחקר "מצאנו שכל אחות שניה ויותר נחשפות להטרדות מיניות. יותר מתשעים אחוז נחשפות לאלימות על סוגיה בכל שנה", אומר כגן המתאר את הקונפליקט בין הכניסה למקצוע מתוך רצון לסייע וזולת ומתוך רמת מוטיבציה גבוהה, לבין החוויה הקשה שהופכת לחלק מהשגרה אך נמצאת מתחת לרדאר בשל הטאבו החברתי המשמעותי המוטל על הסוגיה.
"נדרשת פעולה שיטתית מסודרת של קובעי המדיניות שיעשו סדר בעניין, שיאפשרו לצוותים להתלונן בצורה אנונימית, שיגבו אותם. מעבר למודעות ומתן כלים דרושה גם אכיפה אפקטיבית", אומר כגן ומציין את הקושי של פעילות האכיפה מול חולה שנמצא במצב בריאותי ורפואי לא פשוט. "יש גם חסם של קושי להעניש חולה שנמצא במצב קשה. הצוותים רוצים להיות טובים עם החולה. יש גם חשש שהפעולה הפוגענית של החולה נעשתה באופן בלתי נשלט ולא רצוני או בשל בעיה נפשית או קושי כלשהו". כדי להתמודד עם החשש הזה הוא סבור שיש לאפשר הגשת תלונה לאחר שהחולה משתחרר לביתו, כפי שנפתחים הליכים משפטיים לעבריינים לאחר שהם משתחררים מאישפוז, "למה לא לנקוט בגישה הזו כלפי מטרידים?", הוא שואל.
עוד עולה מהמחקר כי ככל שנשות צוות רפואי תייגו את עצמן ברמה דתית גבוהה יותר כך ירדה הנכונות שלהן להתלונן על הטרדות והעדפה שלהן להתמודד לבד עם התופעה. "דתיות נמצאות במקום רגיש יותר", הוא אומר וקובע כי דווקא נתון זה "מדגיש את הצורך להתייחסות מיוחדת לאוכלוסיה הזו, דווקא כי הן מתקשות להעלות את הנושא על השולחן. מדובר בנושא שהוא טאבו בהרבה מגזרים".
לפי שעה, מספר ד"ר כגן, לא נבדקה תופעת ההטרדות מול נשות צוות מוסלמיות, אך צוות הוקם לבדיקת הסוגיה גם במגזר זה, כפרק המשך של המחקר הגדול יותר.
לאן יתקדם המחקר בהמשך? "אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה ויניע תהליכים. נדרשת תמיכה ציבורית ותמיכה של קובעי מדיניות ובעלי השפעה כמו רבנים", משיב ד"ר כגן ואנחנו שואלים אם יתכן ורבנים ימליצו לנשות המגזר הדתי והחרדי שלא לבחור במקצוע זה כל עוד הסוגיה אינה מטופלת כראוי, והוא משיב כי אינו סבור שזו הדרך הנכונה להתמודד, בעיקר לנוכח החשיבות שהוא מוצא למעורבות הציבור הדתי והחרדי בתחומי הסיעוד, מעורבות המשמעותית גם לציבורים הללו עצמם. "צריך להתמודד ולהבטיח מציאות בטוחה כל מי שמגיע לתחום הזה ולא משנה מה המגזר שלו".