"נשים עושות שלום וגברים עושים מלחמה"?

"והיא (ראשת הממשלה, ע.ק.) קמה לענות לי, והסבירה לי כמו שמסבירים לילד מפגר, שהשלום לא יגיע דרך הטכנולוגיה ההרסנית הגברית, אלא על ידי אחוות הנשים בעולם, שכולן מדוכאות על ידי הגברים. היא ציטטה את ויקי שירן המנוחה שאמרה שהמהפכה מתעכבת כי הנשים מתחתנות עם המדכאים שלהן, ויולדות את המדכאים שלהן. 'לא עוד', היא אמרה, 'אני פונה מעל במה זאת לנשים הפלסטיניות להיפרד מהלוחמנות הגברית ההרסנית, ולהיצמד לערכים האמיתיים של הנשים, ערכים של שלום, אחווה ואהבת האדם'. באותו השבוע שלחו הפלסטינים מתאבדת בת שבע-עשרה להתפוצץ במרכז האמנות הנשית בחולון, אלא שהשב"כ חשף אותה בעוד מועד, עצר אותה במחסום, ומנע הרג המוני" (ישראל הבדיונית, 'האי')

"ערביות ויהודיות מסרבות להיות אויבות"

"אם נשים היו מנהלות את העולם היינו חיים בעולם טוב יותר היום"

"הלאה – הפטריארכיה" (ישראל הממשית, פרעות מאי 2021)

גיבור 'האי' (ספרו משנת 2016 של ד"ר משה גרנות) מתאר בפני חברו הכלוא עימו במושבת העונשין לגברים את הפילוסופיה המיזאנדרית של ראשת הממשלה באותה ישראל עתידית שנשטפה כליל על ידי האידאולוגיה של הפמיניזם הרדיקלי. פילוסופיה זו משמשת בעבור ממשלת ישראל המדומיינת לקדם חקיקה ומדיניות אנטי-גברית לא שוויונית ואלימה ביותר, 'בשם השוויון' ועל מנת 'למגר אלימות' כמובן.

רבים נוטים להמעיט בחשיבות שנודעת להשפעות הפוליטיות והפסיכולוגיות של 'ספרות יפה', בפטרם אותה כלא מציאותית (שהרי היא 'בדיונית'), כסוג של שעשוע אינטלקטואלי או של אסקפיזם תרבותי, ואף כילדותית וכלא רצינית. ואולם, בשנים האחרונות פילוסופיה פמיניסטית רדיקלית זו שמעמתת בין 'הטבע האלים מיסודו' של כלל גברים לבין 'הטבע שוחר השלום' של כלל הנשים, נעשתה לקול דומיננטי בשיח האקדמי, התרבותי והחינוכי בישראל.

תיאוריות פמיניסטיות רדיקליות המציאו וניסחו הבחנה מהותנית וסקסיסטית זו החל מסוף שנות השישים של המאה ה-20 בספרות מדע בדיונית ובספרות אקדמית עיונית. שני סגנונות הכתיבה הללו שימשו במשולב לחִברות ולעיצוב התודעה של דור אמריקאי משכיל חדש. דור שנדרש, לפי חוגים רדיקליים אלה, להנעה פוליטית באמצעות 'עירור התודעה'.

משם במהלך שנות השבעים והתשעים חלחלה ההבחנה גם לתרבות הפופולרית. בימינו היא 'המובן מאליו' התרבותי שעליו מתנהל שיח מגדר לא רק באמריקה, כי אם גם בישראל, ולא רק בבדיון כי אם גם בזירות הלאומית, הפוליטית והביטחונית.

גברים כסיבה לאלימות לאומית ונשים כפתרון לה

דוגמא מטרידה ליציאתה של פילוסופיה זו ממחוזות המדע הבדיוני ניכרה במאורעות האחרונים של מאי 2021. בעבור רבים ורבות אירועי הדמים התפרשו לא עוד במונחים של 'מלחמת דת', ואפילו לא בכאלו של 'מאבק לאומי' 'וסכסוך טריטוריאלי', כי אם כהוכחה נוספת לשלטון 'הפטריארכיה' הדכאני של 'גברים אלימים ורעילים' על המין הנשי בכללותו משני עברי המתרס הלאומי (לאומנות וקנאות דתית הן אך נגזרות שלה, לפי תיאוריה רדיקלית זו).

פרשנות פמיניסטית רדיקלית זו של פרעות מאי 2021 מתווספת למאמרים ולכנסים אקדמיים שמציגים בשנים האחרונות את הסכסוך מזווית מגדרית, כשאחד המוטיבים המרכזיים בהם מתייחס 'לשורשים הגבריים', לכאורה, של הסכסוך, ולעובדת היותן של נשים משני צידי המתרס בעלות 'קול אחר', כזה הנושא בחובו הבטחה של פתרון. הגבריות מוצגת כסיבתה של האלימות והגברים (יהודים וערבים) מוצגים כמחולליהּ. הנשיות מוצגת כפתרון לאלימות זו כשלנשים מיוחס הפוטנציאל לממש 'שלום עולמי'.

פרעות תרפ"א תחת עיניים רדיקליות

המלחמה מול החמאס והפרעות בישראל העלו שיח ביקורתי חדש - המלחמה בחמאס והפרעות באשמת הגברים! ביקורת שצברה פופולריות בחוגים רדיקליים פירשה את המאורעות הללו כתולדה של 'שלטון הדיכוי הפטריארכלי' בישראל ובעזה. מלחמות, עימותים ביטחוניים ואלימות באשר היא - הם 'עניין של גברים' הנאבקים מכוח טבעם על משאבים סימבוליים וממשיים. נשים הן אך קורבנות של העימותים, והן להן לא עניין ולא נגיעה לעימותים. למעלה מזה, 'הגברים', כך נטען, מגייסים את כוחם בדרכים שונות, ובכללן אלימות פיזית ממש, על מנת לשמר את 'עליונות הגבר' (באשר הוא) על הנשים המדוכאות.

וכך, במקביל לתחרותם האלימה של גברים ישראלים ופלסטינים על משאבים, יש לאלו גם לאלו אינטרס אחד משותף, כזה החוצה את גבולות האיבה הדתיים, הלאומיים והמעמדיים - האינטרס לשמר את 'שלטון הכיבוש המגדרי'. באופן זה חברה לה הקלישאה של 'הפטריארכיה' לאלו של 'הכיבוש' ו-'האפרטהייד' כקטגוריה חדשה יותר שמתיימרת לפרש באופן מלא את הסיבות והנסיבות של העימותים בין ישראל לבין החמאס, ובין ישראלים לפלסטינים ככלל. האלימות והמלחמה מתפרשות כהמשכה הישיר של 'השליטה הפטריארכלית' שמפעילים גברים על נשותיהם, בשגרת הזוגיות והנישואין, לשיטתם של חסידות וחסידי הפמיניזם הרדיקלי.

עולם חדש מופלא – ללא גבריוּת (וללא גברים, אם אפשר)

חוקרות וחוקרים באקדמיה, פעילים ופעילות פוליטיים ואנשי תקשורת 'מעוֹרָרים תודעתית' מקדמים כיום בלהט וברצינות את האמונה, לפיה, 'נשים יוצרות עולם ללא אלימות', ובפרט 'ללא מלחמות'. לשיטתם, מה שעומד בינינו לבין אותה אוטופיה רדיקלית הינה האלימות הטבועה בגברים מעצם היותם גברים. אילו רק ילמדו גברים לאמץ תכונות נשיות (עד כמה שהם יכולים), או מוטב יפנו את מקומם ויכפיפו עצמם לניהול או לשלטון להנהגה של נשים, נחיה 'בגן עדן פמיניסטי של ממש'. פעילות חברתיות ופעמים אף חוקרות מסוימות באקדמיה מציגות את המלחמה ככלל ואת העימותים האחרונים בפרט כסוג של 'אחוות גברים'.

'גבר אלים בביתך' ו-'חייל קלגס בצאתך'

דף התעמולה האקדמי לא נרטב אף פעם אפילו לא מדמו של בחור צעיר שמגן בגופו ומקריב את חייו בעבור אמרות-שפר נעדרות חמלה שכאלה. אמרות מוסרניות הנאמרות בחדרים ממוזגים מול קהלים שבויים של סטודנטיות וסטודנטים. גברים ובחורים רבים שהקריבו את חייהם בהיסטוריה (מתוך תחושת שליחות, מתוך כפייה או מתוך כורח נסיבות טראגיות) הופכים בהבל של הטפה, ומתוך 'האחרה סימבולית', לגוש דומם אחיד ומאיים ('הגברים') 'ולחיילים קלגסים' השותפים באורח פלא 'ואחוותי' לדיכוין הקולקטיבי של הדוברות מלאות הלהט וקהליהן. "כל החיילים שמפסידים לאדמה, לא תמיד יודעים אם הם ניצחו ובשביל מה" שרים הדודאים בשיר 'מלחמה זה רע'.

כשנעשים עדים לעבודת ההאחרה (Othering) שנעשית בתוככי האקדמיה כיום דווקא לבחורים אלה 'שהפסידו לאדמה' ושבזכותם ניתן לקיים ימי-עיון וקורסים שכאלה, התהיה 'בשביל מה?' מקבלת גוון צורב עוד יותר. הבטן מתהפכת. נדרשו כמה עשרות שנים של עבודה אידיאולוגית על מנת לצמצם את יכולת האמפטיה של ציבור 'מעורָר' גדול שכזה.

אחוות הנשים – מופת של פציפיזם, אהבה וחמלה

לעומת 'אחוות הגברים' החיילית - קלגסית, מובְנית 'אחוות נשים' מסוג אחר – זו של חסד, רחמים והתנגדות נשית 'אינסטינקטיבית' למלחמות. הבניה זו נתמכת בסמלים היסטוריים כדוגמת ליסיסטרטה (דמות מקומדיה יוונית בת המאה ה-5 לפנה"ס).

ליסיסטרטה זו מוצגת בכנסים כמי שמתוך עמדה פציפיסטית ורגשות חמלה ואהבה, גייסה את נשות אתונה וספרטה 'לשביתת מין', ובכך הצליחו הנשים להביא לסופה של המלחמה בין שתי ערי מדינה יווניות אלו, מלחמה שהורתהּ אופיים מחרחר המלחמה של הגברים. מתוך בלבול שבין ייצוג ארכיטיפי לבין עובדות פסיכולוגיות, היסטוריות ופוליטיות, משמשת דמותה בכנסים אקדמיים לייצוגן של 'נשים' באשר הן, על מנת לתת משנה תוקף לטענות מופרכות (ועל כן אפקטיביות רטורית) לפיהן "נשים התנגדו למלחמות מאז ומתמיד".

ומן הקומדיה העתיקה לשיח הרדיקלי העכשווי

בניגוד לגברים, הנשים 'באות מאהבה ומדברות בשמה', הגם שיש להודות, כי מי שלא זכה 'להתעוררות תודעתית' מכוחה של הכשרה אידיאולוגית זו יתקשה לחוש בעוצמת האהבה בביטויים המזהים דווקא בחייל הצעיר (והמבולבל פעמים) את 'הגבר הכובש', ובכל אישה פלסטינית (גם אם היא מחבלת או תומכת טרור) 'כאחות למאבק המשותף בפטריארכיה', כמו גם בהצעות 'שגברים, יהודים כפלסטינים, ילכו ויחסלו אחד את השני". קשה יהיה גם למצוא 'אהבה' יתרה בגילויי העויינות, דברי המשטמה, הביוש והאיומים בהם יתקלו מי שיעזו לערער על הבנייה מהותנית, בינארית וביולוגיסטית זו של 'טבע גברי אלים' מול 'טבע נשי הרמוני', וזאת תוך התעלמות גמורה מתפקידם של גברים רבים ומהקרבתם בלקיחת חלק בבניית התרבות האנושית, ובהגנה על נשים כדי כך.

גם נשים שאינן מזדהות עם 'אהבה' זו, המתבטאת בשנאת גברים ושנאת חיילים בפרט, מוקעות 'כמיזוגניות' (שונאות נשים), המשתפות פעולה עם 'הפטריארכיה', מתוך 'תודעה כוזבת' או מתוך אינטרסים זרים.

על נשים ומלאכים

על תהילה כתב עגנון "אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום", תוך שהוא מדגיש בזהירות "אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים". בימינו חזרו על אמת אנושית זו פמיניסטיות מובילות, ואפילו מרגרט אטווד, הסופרת הפמיניסטית הנודעת, התריעה (מתוך רגישות הומניסטית ובתגובת נגד להתפשטות 'הצדק הקנאי' של ה-MeToo הרדיקלית) "שנשים אינן מלאכיות שאין ביכולתן לבצע עוולות". כלומר, לטענת אטווד, פמיניזם אמיתי צריך לשוב ולהתבונן בנשים באופן מלא כבנות אדם וכבנות חווה, שמסוגלות להרע כמו גם להיטיב.

על כן, לפיה, יש לשמור בחרדת קודש על חזקת החפות ולא לשתף פעולה עם לוגיקת 'ציד המכשפות' של ה-MeToo ומשפטי הראווה 'העממיים' ופרקטיקות הביוש שחסידיה מקדמים ברשתות החברתיות. באשר לסוכני השינוי של הפמיניזם הרדיקלי - זהירות וענווה עגנונית או רגישות פמיניסטית- ליברלית אטוודית אלה הן מהם והלאה. במציאות הפרוגרסיבית העכשווית הם מקדמים סיסמאות של 'חסד, רחמים, ברכה ושלום טבעיות', ומתוך הזדהות יתר עם הללו, הם כבר אינם מהססים מלדמות את כלל הנשים ככאלו המצויות בספירה עליונה לזו האנושית (בזו האחרונה ניתנת עדיין אפשרות הבחירה לעשות את הרע, כמו גם את הטוב).

הפמיניזם הרדיקלי מופרך - היסטורית, סוציולוגית ופסיכולוגית

שיח פמיניסטי רדיקלי זה, שלפיו, 'נשים צריכות לשלוט בעולם' (משום מעלותיהן התרומיות הטבעיות מזה ומשום פגמיהם הטבעיים של גברים מזה) הוא מופרך מבחינה עובדתית: היסטורית, סוציולוגית ופסיכולוגית. הגם שלא צריך להחזיק בתואר באחת מן הדיסציפלינות האלה על מנת לראות, שנשים רבות (ממש כמו גברים רבים) יכולות להפגין אלימות, אכזריות ורוע ארצי, משעה שנמצאת להן שעת כושר מתאימה.

למעשה, ייתכן ועדיף בימינו שלא להחזיק בתארים אקדמיים, הממסכים באמצעות תיאוריות רדיקליות את היכולת לראות את המובן מאליו - היות האדם (יהא זה גבר, תהא זאת אישה) 'אנושי, אנושי מידי'. סטודנטים וסטודנטיות רבים שהתחנכו על פרשנות פמיניסטית רדיקלית של 'ההיסטוריה', אינם מסוגלים כבר לעכל עובדות היסטוריות, פסיכולוגיות או סוציולוגיות, ככל שאלו אינן מתיישבות עם האידאולוגיה הפרוגרסיבית.

ההיסטוריה – גברים ונשים שליטים/ות, נשים וגברים נשלטים/ות

בניגוד למיתוס הפמיניסטי רדיקלי, 'ההיסטוריה' איננה 'דברי ימי שעבוד הגבר את האישה', ולא - היסטורית, גברים לא נמנו באופן קטגורי על 'המעמד השליט' ונשים לא נמנו באופן קטגורי על 'המעמד הנשלט'.

ההיסטוריה היא סבוכה יותר, עשירה יותר, וחיו בה אנשים אמיתיים, 'בשר ודם', ולא קריקטורות שכאלה. היו גם נשים שליטות בהיסטוריה, כאלה שנמצאו במוקדי כוח פוליטיים, כלכליים וחברתיים, והיו גם המוני גברים נשלטים בהיסטוריה, כאלה שנרמסו - נטבחו למיליונים בשדות הקרב, נרמסו בעבודות אנגריה או שהעבירו את חייהם (הקשים והקצרים פעמים רבות) בניסיונות שרידה ובפרנסת נשותיהם ומשפחותיהם.

על נשים שליטות בהיסטוריה – תענוג לחיות תחת שלטונן זה לא היה

ובאשר לנשים שליטות (מלכות, דוכסיות, רוזנות ואחרות). הללו היו אכזריות ממש כמו גברים. והן גם פתחו במלחמות ממש כמו עמיתיהן הגברים. ומאותן מוטיבציות אנושיות בדיוק.

מסתמא שלא כל הנשים 'עושות שלום'. ובפרט, אלה שניתנה להן ההזדמנות לעשות כן ושהכוח הפוליטי נמצא בידיהן. אליזבת הראשונה ערפה ראשים, סירסה והוציאה את מעי יריביה הקתוליים בעודם חיים (חסידי בת דודתה מרי 'מלכת הסקוטים') ותלתה מכשפות באנגליה של המאה ה-16 בחדוות יצירה רבה עוד יותר מזו שניחן בה כל מלך אנגלי זכר שמלך לפניה. מרי 'העקובה מדם' (Bloody Mary) שרפה פרוטסטנטים, יריבים פוליטיים ומכשפות. איזבלה מלכת קסטיליה (ולימים ספרד) הקימה את האינקוויזיציה הספרדית, עינתה והעלתה על המוקד אנוסים, גירשה את המוסלמים מדרום ספרד ושלחה את קולומבוס (זה 'שגילה את אמריקה') בעבור עושר ויקר. 'שלום' לא היה חלק מהאג'נדה הקולוניאליסטית שלה, לרוע מזלם של עשרות מיליוני אינדיאנים מתים. ולבסוף, היא גם גירשה את היהודים מספרד המאוחדת.

הרוזנת ההונגריה אליזבת באטורי רצחה כמעשה שגרה מאות נערות בעינויים סדיסטיים. אולגה, הנסיכה הקייבאנית הגדולה, טבחה בפגאנים (מה שזיכה אותה לימים בתואר 'קדושה'). יקתרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, יצאה למסעות כיבושים יותר מכל צאר אחר שקדם לה (חלקים מאוקראינה ומפולין, קרים, קווקז, אלסקה) והוציאה להורג עשרות אלפים שניסו למרוד ולהתקומם ברוסיה עצמה. ואי אפשר בלי גאווה מקומית: המלכה איזבל (אשת אחאב) רדפה את נביאי ה' וביססה את פולחן הבעל והאשרה בישראל. 'רחמים טבעיים' לא ניכרו בה גם במישור הארצי יותר של הנעה מכוח אינטרסים כלכליים ('תלונת שווא' על נבות היזרעאלי והכרם הנחשק נעשה לשלה).

עתליה, מלכת יהודה (וביתה של איזבל), שמתוך תאוות שלטון רצחה את בני משפחת המלוכה, ובכלל זה את נכדיה. וזו אך טעימה מגלריה מפוארת (הרודיאס מלכת הגליל ושלומית בתהּ, קלאופטרה השביעית מלכת מצריים הפטולמאית, קתרינה דה מדיצ'י מצרפת, פרדגונדה המלכה המרובינגית) של אלפי נשים שליטות, שתקצר היריעה למנות שמותיהן כמו גם את מרחץ הדמים ומעשי האלימות אותם הן קידמו. תענוג גדול לחיות בימיהן ותחת שלטונן - זה לא היה.

'אלוהימה לא מרחמת על ילדי הגן'

דא עקא, מי שיבקש למצוא עדות לעובדות אלו בספרות היסטורית פופולרית לילדים ולבני נוער, עתיד להתאכזב. ספרות הילדים הישראלית המגויסת עושה עבודה של סלקציה, ארגון ופרשנות רדיקליים, באפיינה אותן 'כנשים אמיצות', 'כמנהיגות חזקות', 'כפורצות דרך' 'וכנועזות ובעלות אופי חתרני'.

מסתמא שנשים אינן יכולות להיות אלימות גם כשהן מובילות באכזריות המוני נשים וגברים אל מותם. מה שנותר מהתקופה הוא 'תור זהב'. אלוהימה לא מרחמת על ילדי וילדות הגן שצורכים כיום היסטוריה ממוגדרת ומדוללת שמחברתת אותם לפתח תסביכי אשם (אם הם בנים), נרקיסיזם נטול גבולות (אם הן בנות), ועויינות וחשד הדדיים.

בשם האב (הנעדר)

אחד הסמלים המרכזיים שנעשה בו שימוש בקידום הסיסמא 'נשים עושות שלום' הוא סמל 'האֵם' (שימוש אירוני, שצריך גם להטריד פמיניסטיות ליברליות, בהתחשב במאמצים של פמיניסטיות רבות במאה ה-20 לנתק זיקה כובלת זו, לדידן, שבין 'נשיות' לבין 'אימהות'). על כל פנים, 'אימהוּת' הפכה להיות לעמדה הזהותנית והמהותנית שעל בסיסה תובעות פמיניסטיות רדיקליות רבות לקבל לידיהן את השליטה על 'ניהול החברה והמדינה'.

בכך הן משכפלות פנטזיות שיחניות על זיקה טבעית ואינסטינקטיבית, כביכול, שבין אימהות לבין מוטיבים של חמלה, הכלה, רוך והגנה. סמל האב, אגב, אינו משמש בשיח הפמיניסטי רדיקלי כעמדה לגיטימית לתבוע ממנה שלום בעבור דור ההמשך, שהרי אפילו באבות (ממש כמו בגברים בכלל) אין את המידות הטובות של דאגה, חמלה ורצון להגן על ילדי וילדות המחר. מחיקה מקוממת זו של אבות מהשיח הרדיקלי בנוגע למלחמה ושלום הינה המשך ישיר של מחיקתם מהשיח הרדיקלי בהקשרים של משפחה, חינוך, בריאות ורווחה.

'עם המגן או עליו' -

מן הידועות היא כי אימהות ספרטניות עודדו את בניהן לצאת למלחמה ולהפגין אומץ בהתריען שעליהם לשוב הביתה רק באחת משתי דרכים: "עם המגן" (בגאוות מנצחים) או "עליו" (ככאלו שמתו מות גיבורים). לבנים עם רגישויות והעדפות אחרות לא היה מקום בספרטה.

ולא רק בספרטה נודע לאימהות ולנשים תפקיד חברתי מרכזי בחיברות ובעיצוב גברים באופן כזה שיקבלו על עצמם בהשלמה 'ובטבעיות' לשמש כלוחמים ('תודעה מיליטריסטית' בלשון סוציולוגית), כמו גם בפיקוח ובהטלת סנקציות על גברים 'סוררים'. חלוקת תפקידים מגדרית שכזו ניתן למצוא בהקשרים היסטוריים שונים עד לימינו. את "עם המגן או עליו" החליפו בבריטניה של מלחמת העולם הראשונה סיסמאות נוסח "Women of Britain say – go!", כשכרזות גדולות בלונדון מדגימות בבירור לגבריהּ לאן מצופה מהם ללכת, בין אם ירצו בין אם לאו. זאת ועוד, בראש המשלחים גברים ואף נערים בני 14 למלחמה עמדו נשות תנועת הנוצה הלבנה (white feather). על תנועה זו נמנו מנהיגות הפמיניזם האנגלי (כדוגמת הפנקהארסטיות, מנהיגות התנועה הסופרג'יטית) שעסקו ברדיפה ובביוש (shaming) פומבי של גברים ונערים שפחדו להתגייס או שלא יכלו לעשות כן.

בניגוד להצגתן כיום (בספרות ישראלית לילדים) 'כמנהיגות' שנאבקו למען 'זכויות נשים' (ואף 'זכויות אדם' ו'שוויון', יש לדעת שליבת התנועה הסופרג'יטית קידמה רעיונות מיליטריסטיים ואימפריאליסטיים, התנגדה לפשרות בענייני חוץ, ולא התעניינה בשוויון - זכויות הצבעה לא היו גם למרבית הגברים בבריטניה, ועל אלו לא נאבקו הסופרגי'טיות כלל. גם לא על 'זכותם לחיים' או 'לכבוד' של גברים ונערים שחששו מלצאת למלחמה. אדרבא, 'הזכות' שנודעה להללו בעבור מובילות התנועה הייתה 'להלחם ולמות למען המולדת', ולממש בכך את 'ייעודם הטבעי כגברים'.

על התפקיד המרכזי של אימהות ונשים בחיברות מיליטריסטי

השיח הפמיניסטי רדיקלי מקדם הסתרה והדחקה של התפקיד ההיסטורי המרכזי שנודע לאימהות ולנשים בהסללה החברתית של גברים מגיל צעיר לתפקידי לוחמה והגנה. בניגוד אליו, המחקר הסוציולוגי מלמד, שלמן הגיל הרך נשים (ולו מהסיבה שהן מהוות רוב במערכות החינוך בשכבות הגיל השונות), הן שעל פי רוב מטפחות בפועל בקרב דור העתיד ערכים ונורמות מיליטריסטיים. השיח הפמיניסטי רדיקלי גם מסתיר את התמיכה והסיוע של נשים רבות למאמץ המלחמתי בהיסטוריה ובהווה. למעשה, ניתן לראות בחלוקת התפקידים שהשתגרה (לפיה גברים משמשים כלוחמים) ביטוי 'למיקור-חוץ' חברתי של האלימות כמו גם של האחריות לפתרון קונפליקטים אלימים - הללו הפכו להיות 'משימתם הטבעית' כביכול של 'הגברים'.

כך, מעבר למופרכות ההיסטורית של השיח הפמיניסטי רדיקלי, הוא גם מתאפיין בכשל ערכי קשה - גברים מוסללים לתפקידים חברתיים בהם נדרשת אלימות. תהליכים אלו מתרחשים על פי רוב במערכות מחברתות שיש בהן רוב נשי. נשים כגברים נהנים מההגנה שאותה אלימות ממוסדת מאפשרת. ולבסוף, בכפיות טובה שיחנית מתוארים דווקא גברים אלה 'כאלימים' 'וכמחוללי הסכסוך'. "יקומו נא הנערים וישחקו הנערים לפנינו" בוריאציה צינית.

אריפילה - ארכיטיפ האישה המשלחת את בעלה ובנה למלחמה

כך, אל מול דמותה של ליסיסטרטה (Lysistrata), המייצגת את ארכיטיפ 'השלום הנשי', (והמועלית על נס בספרות הרדיקלית), ניתן להציב, כבתמונת-מראה, את דמותה של אריפילה (Eripyhle), ביתו של מלך ארגוס, כארכיטיפ של 'הרעיה והאם הלוחמנית'.

דמות מיתית זו ידועה בעבור העובדה שדחקה בבעלהּ, חרף מיאונו וחששותיו, לצאת עם אלופי ארגוס למלחמה כנגד עיר-המדינה תבאי, מלחמה בה הוא מצא את מותו. בנוסף, היא גם הונצחה במיתוסים כמי ששילחה את בנה אלקמאון למלחמה. ארכיטיפ זה של האם המשלחת את בעלה ואת בנה לקרב הודר (ביטוי שגור בספרות הרדיקלית) אל מחוץ לזיכרון השיחני העכשווי, וכדאי על כן להחיותו, ולו מסיבה זו (טיעון שגור בספרות האמורה).

מעבר לשרטוט תמונה מיתית מורכבת יותר של נשיוּת ויחסה למלחמה ולשלום, תהא בכך גם תרומה לקידומו של מבט אנושי יותר ביחס לנשים ממש.

נשים (כמו גברים) קידמו בהיסטוריה ומקדמות בחברה בת-ימינו שלום ומלחמה. ובוודאי שפסיכולוגיה נשית לעניין זה (כמו גם לעניינים אחרים) מורכבת, סותרנית ומלאה יותר מזו של הדמויות הקריקטוריות והחד- גוניות שמובְנות בשיח הרדיקלי העכשווי.

מבט הומניסטי במקום פרוגרסיבי

בורות, השטחת הטעם הספרותי, הבניית עויינות בין המינים, ויצירת תמונת עולם מעוותת בה 'הגברים' הם שאשמים במטחי טילים שנופלים על דרום ומרכז הארץ תוך טשטוש אחריותם המשותפת של גברים ונשים לנסיבות חיינו - לא יקדמו את אותו 'שלום' מיוחל, כי אם את היפוכו. אלו המעוניינים 'בשלום', מוטב שיתחילו בצמצום העויינות הבין-מגדרית ההרסנית ובמזעור הסטריאוטיפים הפוגעניים אותם מטפחים החוגים הרדיקליים.

תחת אלו ניתן לטפח מבט הומניסטי המכיר באחריותם האישית של כלל בני האדם, גברים, נשים ואחרים למצב האנושי והפוליטי מזה, כמו גם בגבולותיה של אחריות זו (הם אינם אחראים 'לחטאים', ממשיים או מדומיינים, של הקטגוריות והקולקטיבים עימם הם מזוהים). זכרו, לטוב ולרע, שלום אינו נחלתן הבלבדית של נשים ומלחמה אינה נחלתם הבלבדית של גברים. כשמארגנים כנס אקדמי, כשבונים וכשמורים קורסים בנושא 'מגדר, מלחמה ושלום' או בנושא 'הסכסוך הלאומי', אנחנו לעולם שלושה - את ואני והמלחמה הבאה. ממש כמו כשדופקים בדלת.