לאחר שבועיים שבהם היה מורדם ומונשם במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים הוא החל אט אט להתעורר. מוקף בבני משפחה וחברים ביקש יניב מעודד בן ה־40 לדעת מה עלה בגורלו ובגורל משפחתו ולמה הוא שוכב דואב וכואב בבית החולים.
לתדהמתו התבשר כי עבר תאונת דרכים קשה. "הייתי מטושטש, חומרי ההרדמה עוד השפיעו עליי, לא זכרתי מה קרה. אמרו לי שהייתה תאונה, אבל בשום אופן לא העליתי בדעתי את גודל האסון. אבל אז ניגש אליי פרופ' זינגר, מנהל מחלקת טיפול נמרץ בילינסון, ואמר לי שהייתה תאונת דרכים קטלנית.
שאלתי מה זה אומר קטלנית ומה עם הילדים, והוא ענה 'הם לא שרדו'. מיד שאלתי 'ומה עם אשתי?' והוא סיפר לי שהיא במצב קשה מאוד. עצמתי עיניים חזק וקראתי בקול: 'השם נתן, השם לקח. יהי שם השם מבורך'", הוא משחזר את הרגע שבו גילה כי עולמו חרב עליו.
ואחר כך, כשאתה נמצא לבד בחדר והידיעה על גודל הקטסטרופה מתחילה לחלחל, מה אז?
"מנסה לעכל, בוכה. מאז אני בוכה כל יום", הוא משתף בכנות. "באותו שלב הרגשתי אחריות על התאונה. עוד לא ידעתי מה בדיוק קרה שם, אבל חשבתי לעצמי שאולי יכולתי לנהוג טוב יותר. הסבירו לי שהרכב הערבי עשה פרסה בקו הפרדה רצוף והמשטרה הבהירה שלא היה לי סיכוי לראות אותם ולא היה באמת מה לעשות. זה נתן לי עוגן כי הבנתי שזה לא אני, ולמעשה אני רק חלק מתוכנית גדולה של ריבונו של עולם".
"ככה החליט הבוס מספר אחת"
התאונה הקטלנית של משפחת מעודד אירעה לפני יותר מחודשיים ביום שישי, לפני כניסת השבת, בכביש 446 סמוך ליישוב עופרים, כאשר בני משפחת מעודד היו בדרכם לשבת משפחתית אצל הסבא והסבתא בנוף איילון. מחקירת האירוע עלה כי הרכב הפלשתיני שהגיע מכיוון הכפר שוקבא ביצע במהירות פרסה בקו הפרדה רצוף והתנגש בעוצמה ברכב של משפחת מעודד, שנסע בנתיב הנגדי. עוד עלה מהחקירה כי הרכב הפלשתיני הפוגע כבר הורד מהכביש לפירוק והיה אסור בשימוש (רכב המכונה "משטובה").
את הספקות שמתעוררים לאחר התאונה, שמא היה בכוחו לשנות את רוע הגזירה, הוא הודף בנחישות. "יש כל מיני 'אם' שעולים. למשל, התאונה קרתה ביום שישי. באותו שבוע ביום רביעי עברנו דירה מרחובות לברוכין. ההורים הצדיקים של אשתי לקחו את הילדים כבר ביום שלישי כדי להקל עלינו את המעבר. במהלך יום חמישי התלבטנו מה לעשות עם הילדים, וחשבנו שאולי נשאיר אותם אצל ההורים שלה כי הרי ממילא מחר אנחנו מגיעים אליהם לשבת. בסוף ההורים החזירו את הילדים בערב. המחשבה שאם הללי וטובוש היו נשארים אצלם יכול להיות שהם היו היום בחיים יכולה לשגע. יכולתי לומר הרבה פעמים 'אם' ו'אם' אבל מבחינתי אין 'אם', כי כמו שכתוב באיכה 'עשה ה' אשר זמם', ה' תכנן וביצע. יש לי אמון מוחלט במי שאמר והיה עולם. הוא רצה את הילדים אצלו. הוא הבוס מספר אחת בעולם וככה הוא החליט".
אין בך כעס כלפי שמיא? גם על אבא מותר לכעוס.
"כאשר יש אמון מוחלט באבא שהוא יודע מה טוב לך - אז אין לך כעס. נכון, קשה לי ואפילו קשה מאוד, אבל לילדים שלי עכשיו טוב. הם סיימו את התפקיד שלהם בעולם וברור לי שהם שמחים שם למעלה. לי קשה, אני מתגעגע", הוא אומר ונשנק מבכי. "הם היו החברים הכי טובים שלי. הנוכחות שלהם בחיים שלי לא הסתכמה רק בארוחת ערב, מקלחת ולישון. הילדים היו כל עולמי. הרגשתי שאני לא צריך כלום בעולם מלבדם. הכול היה שמח בזכותם. הנוכחות שלהם והשמחה שלהם מילאו אותי ופתאום נפער חלל עצום בחיים שלי. הדברים שהיו העוגן והשמחה בחיים שלי נעלמו. מה אני הולך לעשות בפורים? מה אני אעשה בפסח?" הוא תוהה בכאב. "נפער חלל גדול, אבל יש לי אמון מוחלט שזה מה שהיה צריך להיות", הוא שב ומדגיש. "זה קושי גדול, עצום, אבל את הטוב נקבל ואת הרע לא?! ברגע שאתה מחובר למשהו גדול, אז נכון שיש דברים שאתה ממש לא מבין וכואבים לך באופן אישי מאוד, אבל ברור לך שיש מי שמנהל את העולם".
מרים פרץ הגדירה את הקשר שלה עם הקב"ה בתוך האובדן והשכול כריקוד טנגו ודיאלוג מורכב. אתה מדבר איתו?
"כל הזמן. אני מרגיש שהקב"ה מאלחש לי את הכאב. אם אצל פרעה הוא הכביד את ליבו, אצלי הוא לוקח את הלב ומסדר שזה יכאב אבל לא כאב מפרק, כי היו לי כמה פעמים שהרגשתי מה זה הכאב הזה על אובדן הילדים. לפני כמה ימים פתאום נחת עליי צער נורא על הילדים. הרגשתי שממש אין לי אוויר. בכיתי בלי הפסקה, התנשפתי. ראיתי על בשרי מה זה שהקב"ה לא מאלחש את הכאב. זה כאב לי בצורה בלתי רגילה", הוא משתתק לרגע ומיד ממשיך: "כואב לי מאוד על אובדן הילדים המתוקים שלי, אבל ברור לי שהקב"ה מאלחש לי את הכאב. הוא תומך בי, הוא נושא אותי על כפיים, אחרת לא הייתי יכול להמשיך לשרוד את זה".
ילדי משפחת מעודד הקטנים הובאו למנוחת עולמים בהלוויה כואבת במיוחד כיממה לאחר התאונה הקטלנית. הללי בת השש, טוב רֹאי בן השלוש והעובר שלא שרד וקיבל לאחר פטירתו את השם מלאכי נטמנו יחד בבית העלמין ברחובות. באותה העת, כאמור, ההורים יניב והודיה נלחמו על חייהם בבית החולים.
כשיניב התעורר בבית החולים הוא ביקש לשבת שבעה על ילדיו שאינם ואמר קדיש לעילוי נשמתם. "זו הפעם הראשונה שאמרתי עליהם קדיש. גם היום אני עדיין אומר קדיש, למרות שהלכתית מדובר בחיוב לשלושים יום. אני אומר את זה בעיקר בשבילי, שיתגדֵל ויתקדֵש שמו של הקב"ה בעולם, למרות שהוא נתן לי חתיכת מכה".
תאר לנו מי היו הללי וטוב ראי ז"ל.
"הללי הייתה קסם של ילדה, מלאת שמחת חיים, חייכנית, בעלת ביטחון עצמי ופתוחה מאוד עם בני אדם. לפעמים הרגשתי שאני לא מגיע לקרסוליים שלה. היא הייתה מאוד אצילית, פיקחית ועם תובנות חכמות על החיים, אבל גם ילדה במלא מובן המילה. כזו שאוהבת לענוד שרשראות ולעשות תסרוקות בשיער. בגן ובבית הספר כולם אהבו אותה, היא הייתה במרכז אבל תמיד דאגה לשחק עם אלה שעמדו בצד ושאף אחד לא משחק איתם. אני מאוד מתגעגע לשיחות איתה", הוא אומר בצער.
"לטובוש (טוב ראי בן השלוש, ר"ג) הייתה יכולת ביטוי של רגשות בצורה בלתי רגילה. הוא יכול היה להגיד לי 'אבא, הייתי עצוב כי כעסת עליי'. הוא גם היה מצחיק וחד ומלא חיים. היה שלב שהתחלתי לכתוב לעצמי רשימה של מה אפשר ללמוד ממנו. למשל, בגיל שנתיים הוא היה קורא להוציא אותו מהמיטה, ואיך שהייתי מוציא אותו הוא היה מתחיל לרוץ כדי לא לבזבז זמן. הוא היה ממוקד מטרה. אמרתי לאשתי: 'את מגדלת כאן את הרמטכ"ל הבא או את הרב הראשי הבא'. הם היו משהו מיוחד והקב"ה החליט שהוא רוצה אותו אצלו".
צעדים ראשונים מחוץ למחלקה
את הריאיון אנחנו מקיימים במחלקת שיקום נוירולוגי בבית החולים שיבא בתל השומר, שם הוא מאושפז. השבוע, ביום רביעי, לאחר כמעט חודשיים של אשפוז, הוא שוחרר מהמחלקה ועבר לשלב הבא בשיקום במחלקת שיקום יום. "מצד אחד זו תחושה של וואו ותודה להשם שהגעתי לרגע הזה, שהוא לא מובן מאליו בכלל. מצד שני, זו היציאה שלי לחיים חדשים ואני עושה את הצעדים הראשונים הללו בחיל ורעדה, אבל עם אמונה גדולה. יש לנו מצווה 'ובחרת בחיים' ואני בוחר ומציב לעצמי יעדים. יש לי מטרה שיהיה לאשתי ולי בית שמח, לא פחות ממה שהיה", הוא מייחל. "אני לא משלה את עצמי ויודע שהמציאות כרגע מורכבת כי הודיה עוד לא התעוררה ולא חזרה אלינו, אבל אנחנו עוד נקים בעזרת ה' מחדש בית שמח".
מאז התאונה משפחתה של הודיה לא משה ממיטתה בבית החולים, והם דואגים לה ומטפלים בה במסירות רבה. בשבועות האחרונים, מאז שמצבו הרפואי אפשר זאת, יניב החל מבקר את אשתו במיטתה בבית החולים. "כבר רציתי לראות אותה. הרגשתי שאני צריך להיות שם, איתה. לפני כמה שבועות, כשנכנסתי אליה לחדר בפעם הראשונה אחרי התאונה, היא הייתה מוקפת צינורות ומכשירים. זה היה מראה לא קל בכלל", הוא אומר וקולו רועד. "הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי 'אני מרים אותה על הרגליים'. האחריות להקים אותה על הרגליים היא שלי. ההורים שלה מדהימים, הם עושים מאתיים אחוז למענה ואני מעריץ אותם, אבל האחריות היא קודם כול עליי".
מאז הביקור הראשון אצל אשתו וההחלטה הנחושה לפעול למענה מתייצב יניב כמעט מדי יום בחדרה ומנסה לקדם את שיקומה: "אני מדבר איתה, תופס לה את היד ומנסה לעורר אותה. אני עושה לה תרגילים שהדריכו אותי, קורא לה, מדבר איתה. אני אומר לה שיש לה כוחות ושלא תדאג כי אנחנו איתה".
מה תחזיות הרופאים?
"היא כרגע מונשמת ולא בהכרה מלאה. הם לא כל כך אופטימיים, הם אומרים שזה לא נראה טוב. אנשים שואלים אותי למה אתה כזה בטוח שהיא תתעורר ותחזור לעצמה. הם אומרים לי: הקב"ה לא עובד אצלך, איך אתה יכול להיות כל כך בטוח בזה? אני אומר להם: נכון, הקב"ה לא עובד אצלי, אני עובד אצלו. הוא לא חייב לי כלום, אני חייב לו הרבה. אבל כשיוצאים לקרב, למערכה על חיים, לא יוצאים עם ביטחון של 99 אחוזים, אלא של מאה אחוזים. לי אין את הפריבילגיה להוריד את הרגל מהגז בגלל החשש שמא אני אתאכזב. מדובר באשתי", הוא זועק. "בעזרת ה' עם ישראל יעמיד את הודיה על הרגליים, כמו שהעמיד אותי", הוא מסביר את התורה כולה.
בתוך השבר הגדול יניב מבקש להזכיר את גודל הנס שזכה לו בזכות התפילות של עם ישראל: "בתאונה עמוד השדרה הצווארי שלי התפרק. הייתי במצב אנוש. הרופא הראשון שראה אותי אמר 'עזבו, הוא מת. אין מה לעשות'. אחר כך חשבו שיש לי פגיעה בגזע המוח. היו רופאים שלא האמינו שאוכל אי פעם לזוז, בטח לא לעמוד על הרגליים". שבועיים לאחר הניתוח המורכב בגבו הגיע לחדרו ד"ר גבריאל גוטמן, אורתופד ומנתח גב ועמוד שדרה, ותיאר באריכות את מהלך הניתוח. "באיזשהו שלב ד"ר גוטמן ביקש ממני לנסות להזיז ידיים. כשהוא ראה אותי מרים את הידיים הוא החזיק את הראש ואמר: 'וואו, אתה לא יודע כמה אני שמח לראות אותך ככה'. הוא סיפר שתוך כדי הניתוח המדדים שלי עמדו על אפס וההערכה הייתה שלא אוכל לזוז. זכיתי למגה־נס ואני מאמין שזה בזכות התפילות של עם ישראל".
"עם ישראל מסוגל להקים את הודיה על הרגליים"
הקרב שיניב מעודד מגויס אליו כעת הוא הקרב למען רפואתה של רעייתו הודיה. לשם כך פתח יחד עם בני משפחה וחברים בקמפיין גיוס המונים, אבל בניגוד למקובל, הם דווקא לא מגייסים כסף. באתר החדש שהקימו בתוך גיבצ'אק תחת הכותרת "פשוט לעשות טוב", הם מבקשים שהציבור ייקח על עצמו תפילות ומעשים טובים שבזכותם, הם משוכנעים בלב שלם, הודיה תקום בבוא היום על רגליה. במקביל ניתן לעקוב אחרי הפעילות לרפואתה של הודיה באמצעות דף הפייסבוק "פשוט לעשות טוב". "בכוחו של עם ישראל לשנות מציאות ולהעמיד את אשתי על הרגליים", הוא מבקש.
"נאמר שאין חדש תחת השמש, אבל מעל השמש יש חדש. ברגע שאנחנו רוצים להגיע למציאות שהיא מעל השמש, אם אנחנו רוצים דברים שהם מעל הטבע, אנחנו צריכים לעשות דברים שלא נעשו", הוא מסביר את הרציונל שמאחורי הקמת המיזם. "עם ישראל יתגייס למען הודיה ויעשה טוב לרפואתה – זה יכול להיות במעשים טובים, בתפילות ובלימוד תורה – ובעזרת ה' עליית המדרגה הזאת תביא לכך שהיא תעמוד על הרגליים. עם ישראל בכוחו לשנות מציאות", הוא אומר בלהט. "חייבים לשבור את המציאות. יש ביטוי שאומר שאם אתה רוצה להגיע לתוצאה לא שגרתית אתה צריך לעשות משהו לא שגרתי. מה אתה רוצה מהקב"ה? אתה רוצה שיהפוך את הדברים שנראים בטבע בצורה מאוד עגומה? זה רצון לא שגרתי, אז עם ישראל יהפוך את העולם כולו במעשים טובים".
מה אתה מצפה מעם ישראל?
"אני לא מצפה, אני מבקש שכל אחד ואחת יוסיפו טוב לפי הבנתם, אם במעשים טובים, אם בתורה, אם בתפילה. ברגע שעם ישראל מוסיף טוב בצורה עוצמתית, נזכה להפוך את הגזירה. אותי עם ישראל הקים על הרגליים, והוא גם יקים בעזרת ה' את אשתי. אנחנו נגיע לכל עם ישראל, שזה אומר דתיים, חילונים, חרדים, גם בארץ וגם בחו"ל. ברגע שאנחנו מתנהגים נכון, מי שאמר לשמן שידלוק הוא יגיד לחומץ שידלוק. זו ההכרה היותר גדולה במלכותו של הקב"ה שאומנם הוא ברא את הטבע, אבל ביכולתו לשנות את הטבע. המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. אנחנו נעלה מדרגה ובעזרת ה' הקב"ה יחייך ויגיד ניצחוני בניי. הקב"ה לא חייב לי כלום, אבל אני מבקש ממנו ולומד מחכמים. יש בידינו לעלות מדרגה ואז ממילא הקב"ה שמח".
המיזם למען רעייתו הודיה יצא לאור לפני כשבועיים ועם ישראל נרתם בהמוניו לעשות טוב. "יש לנו סיפורים מרגשים מאוד. גברת אחת שיתפה אותנו שהיא תרמה כליה והקדישה את זה לרפואת הודיה. היו אלף הפרשות חלה בערב שבת אחד. יש פרויקט הוספת טוב בבית ספר ממלכתי בראשון לציון שממש ריגש אותי. הם תלו במרכז בית הספר לוח וכל תלמיד מוזמן להוסיף פתקה עם מעשה טוב שקיבל על עצמו לרפואת הודיה. כמעט כל יום שולחים לי סרטונים מבתי ספר בארץ ובעולם שהשיעור מוקדש לרפואתה או קוראים תהילים לרפואתה", הוא אומר בהתפעלות.
והסיפורים אכן לא מפסיקים לזרום. שכבת י׳ באולפנת אורט אלקנה יצאה לשבוע עבודה והקדישה את כל ההתנדבות לאורך השבוע לרפואת הודיה, ומתנדבים מחיפה הקדישו את מבצע הקש בדלת לקשישים ואנשים גלמודים לרפואתה. בנוסף לכך, תלמידות מאולפנת בני עקיבא חן במדבר בבאר שבע לקחו על עצמן לשים יותר דגש על אמירת הברכות. "כל אחת לקחת על עצמה ברכה ספציפית שתקפיד עליה יותר בתקופה הקרובה, וזה מרגש. תלמידות אולפנת בהר"ן ותלמידים מישיבת הלפיד מודיעין הקימו חמ"ל ועשו יום גיוס המונים של מעשים טובים. יש כאן כמויות של אור שמציפות אותנו", הוא מספר בהתרגשות, "יש משפחות שמכניסות שבת עשר דקות לפני הזמן לרפואת הודיה, או אנשים שתורמים דם לרפואתה. עם ישראל מתגלה במלוא הדרו", הוא מציין בהערכה ומדגיש שוב כי "העובדה שאני על הרגליים היא בזכות התפילות וההתגייסות הרחבה של עם ישראל על כל גווניו. בבקשה, שכל אחד יוסיף טוב למען הודיה איילת השחר בת אסתר, כל אחד לפי דרכו. אני מכיר את התחזית הקודרת של הרופאים, אני לא מתחמק מזה, אבל בשביל שיקרה משהו לא שגרתי ומעל הטבע צריך שאנחנו נעשה משהו לא שגרתי למען הודיה. עם ישראל יקים אותה, את עוד תראי".
