שלום וסרטייל באירוע
שלום וסרטייל באירוע צילום: באדיבות המצלם

'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. כך פותחת הפרשה, וזה כשלעצמו עניין גדול. למחרת יום הכיפורים מקהיל משה את כל העדה, ומבלי שנאלץ לאוספם אחד לאחד.

ישב באהלו ואמר למשרתו הנאמן יהושע כי הוא מעוניין שכל העם יתאסף סביבו, כך לפי רש"י. אולי ביקש ללמדם שסוד הצלחת עם ישראל בהתקהלותם, באחדותם, אך לא די להתקהל ולהתאחד ביום הכיפורים כשהכל צמים ומתפללים, ודומים למלאכים, אלא יש צורך לשמור על אחדות זו גם בכל שאר ימות השנה, כשאנו ככל האדם ולא כמלאכים. מדי שנה כשאני קורא רש"י זה, אני נזכר באחדות העצומה ששררה בין כל חלקי העם בפרוץ מלחמת יום-כיפור, בשונה מהימים שקדמו לה. אחדות ששררה מאותו יום-כיפור עד תום המלחמה.

פתח משה ואמר, שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ'... אומרת הגמרא בשבת: 'לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא לעסוק בהם בדברי תורה. ובטור כתב רבי יעקב בן אשר: ואם רגיל בשינת הצהרים אל יבטלה כי עונג הוא לו, ואחר השינה קובעים מדרש, כפי שכתוב במדרש: אמרה תורה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמה, שהם, ישראל, בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך. על כן צריך שיקבעו מדרש להודיע לעם את חוקי האלוקים ואת תורותיו.

ומוסיף הבית-יוסף, שכך אמר הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות בשבת כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות בכל שבת, להיכנס בבתי-כנסיות ובתי- מדרשות ללמוד וללמד בהם תורה לרבים. ועוד אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות וקוראים בתורה ובנביאים, מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי.

מתנה לי בבית גנזי, אומר ה' למשה, ושבת שמה. זוהי המצווה היחידה הנקראת מתנה, כי כדברי המשורר מנחם בשירו 'מה ידידות', השבת היא היחידה הנותנת לנו הרגשה של מעין עולם-הבא בעולם-הזה. אך אליה וקוץ בה, ודומה כי לא בכדי פותח משה דווקא במצוות לא-תעשה זו של 'לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת'. לא בכדי גם רבים הם התיקים הנפתחים בבתי-הדין מיד אחרי החגים, אחרי ההתקהלויות בחגים...

דומה כי בא משה ללמדנו מעבר להלכות הנלמדות מפסוק זה, שעם כל החשיבות להתקהלות הציבור בשבת, הגם ואולי דווקא כשמתקהל ומתאסף הוא לדבר שבקדושה, עליו ועל מנהיגיו להיזהר מהבערת אש בכל מושבותיהם, וכדברי אבטליון במסכת אבות, חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות... ונמצא שם שמים מתחלל. כי דווקא בהתאסף-עם לדבר מצווה, כמו זו של בניית בית ה', או בשמחת חתונה ולהבדיל בהלוויית המת, על העם ועל ראשיו להיזהר בלשונם כמו מאש, כי דווקא שם, מילה שלא במקומה תבער ותבעיר כאש בשדה קוצים. ההתכנסות ולימוד התורה מאחד ומחמם את הלבבות, אך מילה שלא במקומה, עלולה בלי משים, להצית לב איש בלב רעהו.

זאת באשר למצוות ש'בין אדם לחברו', אך גם באזהרה נוספת 'בין אדם למקום' פותח משה-רבנו: 'אלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם'. כשלתם בעשיית העגל כי עשיתם אותו על דעתכם. בעבודת ה' אין לסטות מהציווי האלוקי, גם אם הדעת נוטה לשנותו, להוסיף עליו או לגרוע הימנו. רק מה שהוא יתברך ציוה - יעמוד. לא בכדי שלש פעמים בעשרת הפסוקים הראשונים של הפרשה, מופיעות המילים: 'אשר ציווה ה''. שהרי אדם יכול לתמוה ובצדק, מה הבדל יש בין הכרובים שבקודש-הקודשים לבין אותו עגל-מסכה. אלא שההבדל האחד והמהותי הוא שהכרובים נעשים בציווי אלוקי. משה רבנו מקהיל, אפוא, את העם ללמדנו את ההבדל העצום הקיים בין 'אשר צווה ה'' לאשר לא צווה ה', במערכת חובותיו ומעשיו של עבד-ה'. וכדי להחדיר יסוד חשוב זה לדורות, יש להקהיל קהילות מדי שבת בשבתו ולדרוש בפניהם את אשר ציווה ה' ואת אשר לא ציווה, ובפרט בהלכות שבת שנצטווינו באזהרה ואשר כהררים בשערה תלויים הלכותיה.

אומר הגאון מוילנא, בהתקהלות הקודמת של העם, בחטא העגל, די היה במיעוט של 600 איש בלבד, מתוך שישים ריבוא, 'אחד מני אלף', שיחטאו בכך שחשבו לסטות על פי דעתם מציווי ה', כדי שאש תבער בכל המחנה, וקצף ה' יעלה על כל העדה.

נמצאנו למדים, שבמתח שבין חשיבות ההתקהלות המורה על אחדות, ומאידך הסיכון בהתלקחות בגין לשון חלקלקה, בא הציווי 'לא תבערו אש', המשמש כתמרור אזהרה. ובימינו אנו, אורבת לנו סכנה זו כחרב פפיות גם בהתקהלויות בוואטסאפ למינהו, שאף שהוא פלטפורמה מצוינת לדברי תורה וחכמה, גמילות חסדים ועבודה, אסון הוא לדברי-בלע ושיימינג הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום על נקלה.

עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל