ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן צילום: יפעת צדוק ליאור

בבניית המשכן, גייס עם ישראל את ליבו הטוב. בלבבי משכן אבנה...הלב הוא שריר שגודלו בערך כגודל אגרוף בעליו. הוא מונח במרכז החזה, ובו נקלט הדם הוורידי מהגוף, מועבר לחמצון לריאות, ואח"כ מוזרם דרך העורקים לכל הגוף.

במצב מנוחה מתכווץ הלב כשבעים פעם בכל דקה, ובכל פעימה מוזרמים כ-70 סמ"ק לאבי העורקים, בס"ה כ-5 ליטר בדקה; בזמן מאמץ עשויה תפוקת הלב להגיע עד 25 ליטר לדקה. הדם המחומצן נדחף לעורקים המתפצלים עד לנימים קטנים החודרים לכל רקמות הגוף, ומעביר להם חמצן. בדרך חזרה מתאסף הדם, הכולל כעת את דו תחמוצת הפחמן ומוצרי פירוק אחרים, בוורידים קטנים ההולכים וגדלים עד להגעתו חזרה ללב.

נראה שהשינוי הבולט בתפקוד הלב בשעת התרגשות, לחץ, מתח פתאומי הביא לכך שהלב סימל מאז ומתמיד תכונות נפשיות, שכליות והתנהגותיות. הקדמונים החשיבו אותו כאיבר רגיש במיוחד, שכל בעיה גופנית ורוחנית שממנה נפגע האדם פוגעת ראשית כל בו. על פי הידוע כיום אין ללב תפקיד רגשי או שכלי כלשהו, ואף לא נמצאו שום שינויים בתחומים אלו אצל מושתלי לב; לכן מצד זה אין מניעה לבצע השתלות לב.

בראשית עידן ההשתלות אסרו כל הפוסקים את ההשתלות הניסיוניות מפני שהיה בהם חשש רציחה כפול – נטילת הלב מהתורם נעשתה לפני מותו המוחלט, והסיכוי שהמושתל יחיה היה קטן ביותר. אין היתר על פי ההלכה להרוג סדרה של מטופלים כדי להגיע בסופו של דבר למצב שבו הטיפולים האלו מצילים חיים.

אולם בסופו של דבר אחרי ניסיונות רבים ושיפור האמצעים למניעת דחיית האבר המושתל בגוף הנתרם התברר שאכן לעיתים קרובות ההשתלה מצילה את חיי הנתרם שלבו המקורי כבר כמעט שלא תפקד, ונשאר רק לוודא ש'קוצרים' את הלב מהתורם רק אחרי מותו. למעשה היום אפשר ליטול את הלב אחרי מות מוחי-נשימתי של התורם, אבל אי אפשר להמתין עד למות נשימתי גמור, ובכך נחלקו הפוסקים. הרב פיינשטיין ובעקבותיו הרבנות הראשית הכריעו שבמצבים מסוימים ניתן להגדיר כמת גם מי שעדיין מונשם באופן מלאכותי אם מוחו כולל גזע המוח פסק לחלוטין ובאופן בלתי הפיך לפעול, ופוסקים אחרים לא מוכנים להגדיר כמת אדם הנושים עדיין גם אם מדובר בנשימה לגמרי מלאכותית בעזרת מכשירים. לכל הדעות- גם לסוברים שאסור ליטול לב לפני מוות לבבי, מותר להשתמש בלב שהוצא כבר לשם הצלת חייו של אדם אחר.

מחלות הלב וכלי הדם הן סיבת המוות העיקרית ברוב המדינות, וחולה לב נחשב בדרך כלל חולה שיש בו סכנה. לכן, נוסף לחובתו להישמע להוראות הרופאים לגבי נטילת תרופות ושמירה על אורח חיים בריא, במקרים רבים אסור לו לצום אפילו ביום כיפור או לפחות מוטל עליו לשתות כמות מסוימת של מים במשך היום כדי לא להגיע לחשש סכנה. אסור להחמיר בזה. אם אד קבל הוראה לשתות, אסור לו לסכן את חייו לריק.

ומעשה שהיה כך היה- צהרי יום הכיפורים. בית מדרש באחת הישיבות במרכז הארץ. תפילת שחרית מסתיימת ותפילת מוסף של יום הדין עומדת בפתח. פתאום, רחש בבית המדרש. החזן המיועד עומד לפני עלפון. הוא מובל לחדר צדדי, וקוראים לי כדי שאציץ עליו ואתרשם ממצבו. עזבתי את הכול, והגעתי לחדר הקטן. הרב היה חיוור.

מיששתי את הדופק שלו, שהיה מואץ. בקשתי מהבחור שקרא לי לחפש מד -לחץ דם. בינתיים ספר לי הרב שהוא נוטל תרופות ללב ושהוא עבר 'אירוע' לאחרונה. הבאתי לו כוס מים ובקשתי שישתה. הוא נד בשלילה. 'לפחות שיעור- 35 מ"ל', הפצרתי בו. הוא סירב. ואז החלטתי להשתמש ב'נשק יום הדין', כפשוטו. אמרתי לו בהחלטיות- 'הגיהנום עלי'. הרב שתה, ולאט לאט חזר הצבע לפניו.