צפיפות הדיור בירושלים מחייבת הקמת שכונה גדולה חדשה, אך כמעט מכל עבריה חסומה עיר הבירה.
האזור היחיד בו ניתן לבנות באופן משמעותי הוא אדמות עטרות. המיזם שעוכב לא מעט עשה היסטוריה כאשר הגיע באחרונה לוועדת התכנון המחוזית, אך שם נתקל במהמורה שלדעת רבים ניתן להגדירה כמיותרת.
כדי להבין מה קורה באדמות הללו שבצפון הבירה צריך להביט אחורה 110 שנים. יוסף שפייזר, חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם התעוררות וחבר הועדה מקומית לתכנון ובנייה, זו שאישרה את התכנית בדצמבר, רואה בפרויקט אתגר ציבורי ואישי ובשיחה עם 'ריבונות' הוא מגולל את ההיסטוריה הלא מוכרת של המקום.
"מדובר באדמות שנרכשו בשנת 1912 על ידי הגופים המיישבים של הציונות כמו קק"ל. הוקם גרעין של 10-20 חלוצים ובהם גם לוי אשכול וברל כצנלסון. הניסיון ההרואי להתיישב לא צלח. תנאי הרעב והקושי להעביר מים אל השכונה המרוחקת בימי מלחמת העולם גרמו לחבורה לנטוש כעבור שנתיים".
בשנת 1919 אחרי הגעת הבריטים לארץ ישראל מנסים לחדש את הישוב עם הקמתו של 'גרעין קלנדיה'. ארבע שנים מאוחר יותר משנה הקבוצה שכללה 20-30 משפחות את שמו של המקום ל'עטרות' על שם חירבת עטארה הסמוכה, שעל פי הערכות משמרת שם מקראי. לקראת הקמת המדינה מגיע הישוב למספר שיא של כארבעים משפחות.
ישוב זעיר וצעיר מול גלי תקיפות ופרעות
בשנים אלו חווה הישוב הצעיר מתקפות קשות של ערביי הסביבה. פרעות תרפ"ט היכו בהם, המרד הגדול היה עילה לפרוע במתיישבים וצינור המים שאיפשר את החיים בעטרות הצעירה הפך מוקד לפגיעות חוזרות ונשנות.
משהתקבלה ההחלטה הבריטית להקים במקום שדה תעופה הוחלט גם להפקיע קרקעות מהאדמות היהודיות לטובת ההקמה וסלילת המסלול.
מלחמת השחרור הופכת את עטרות ונווה יעקב לשתי שכונות הסופגות התנכלויות אינסופיות מערביי הסביבה. הדרך אליהן הופכת מסוכנת. המשאית הראשונה באחת השיירות העולות להר הצופים עולה על מוקש בשועפט ובמתקפה מהמארב נופלים 14 מהנוסעים בה ורבים נפצעים. רגע לפני שהפורעים הערבים מגיעים עד אל הפצועים בכדי לבצע בהם לינץ' מגיעה למקום שיירה בריטית ובחסותה הפצועים מחולצים.
חודש לאחר מכן, אפריל 48', מחליטים לפנות את הנשים והילדים מעטרות ולהשאיר במקום רק את הגברים. על מנת להגן על המקום אותו הם מבצרים אל מול מתקפות ערביי הכפרים שמסביב. ב-15 למאי מתחולל הקרב על שתי הנקודות המבודדות, עטרות ונווה יעקב. הקרב נמשך 14 שעות כשחיילי הליגיון מתקדמים צעד אחר צעד אל 160 הנצורים שמגיעים למסקנה שמעטים הסיכויים לשרוד וזה הזמן לסגת רגלית לעבר הר הצופים. הנסיגה קשה ובקרבות נהרגים 42 מהלוחמים. הפורעים שמגיעים אל הישובים הנטושים מחריבים אותם.
במשך 19 שנות הכיבוש הירדני עד מלחמת ששת הימים הירדנים מרחיבים את מסלול ההמראה. כמאה אלף נוסעים עושים בו שימוש מדי שנה. במלחמת ששת הימים המקום משוחרר על ידי חטיבת הראל, וכאשר נקבעים גבולותיה המוניציפאליים של העיר נמתחת אצבע בצפונה אל אדמות עטרות. "אחרי המלחמה איתרו את שרידי גופות הלוחמים שנקברו בחטף ב-48' סמוך למסלול ההמראה, והם נקברו שוב בקבר אחים שעד היום קיים במתחם של מתקן ביטחוני שקיים שם", אומר שפייזר.
מאז שחרור המקום במלחמה פועלת ישראל להכשרת שדה התעופה במספר ניסיונות שלא צולחים, בעיקר בשל חרם בינלאומי. מדינות רבות מסרבות לקבל אליהן טיסות שיוצאות ממה שמוגדר אצלן כשטח כבוש. ישראל מצידה מנסה לעגל פינות, להוציא מטוסים שמבצעים חניה של מספר דקות בנתב"ג על מנת שברישומים לא תופיע עטרות כנקודת המוצא, אבל הפתרון לא מצליח להחיות את השדה. גם הניסיון להפוך את שדה עטרות לשדה תעופה פנים ארצי לא צולח. המכה הסופית שניחתת על השדה היא בשנת 2000 עם תחילת האינתיפאדה. שדה עטרות עובר לאחריות הצבא, אם כי עדיין בבעלות רשות שדות התעופה.
אמירה ריבונית ופתרון אידיאלי למצוקת הדיור
כעת, מספר שפייזר, חברו תנאים רבים לקידומה של שכונה חדשה בירושלים כפתרון האחרון למצוקת הדיור בעיר. "ירושלים נחנקת", הוא אומר. "ממזרח אין קרקעות וממערב נמצא רכס לבן שהבנייה בו תהיה פגיעה אנושה בהיסטוריה במורשת ובטבע הייחודי גדוש המעיינות. מצוקת הדיור גוררת איתה עלייה דרמטית במחירים והגירה שלילית".
במציאות שכזו הגיע לפני שנים אחדות משרד הבינוי והשיכון עם הצעה לבניית השכונה על הקרקעות שעודן בבעלות הגורמים המיישבים שרכשו אותן לפני למעלה ממאה שנה. העובדה שמדובר בשטח מישורי נוח לבנייה, שאין בו ערכי טבע שמצריכים התחשבות מיוחדת הופכת את המקום לאידיאלי להקמתה של השכונה שתהיה מיועדת לציבור החרדי שגם הוא שמח במיזם הקרוב לשכונה חרדית אחרת, רמות.
התכנון, מספר שפייזר הוא לבנייתן של 9000 יחידות דיור, מוסדות ציבור, מוסדות חינוך, מרכז מסחרי מלון ועוד, "גם המתנגדים לבנייה ברכס לבן מטעמים ירוקים מבינים שהדרך לשמור על הטבע עוברת דרך הבנייה בעטרות".
בנקודה זו מזכיר שפייזר את תרומתו של בני שפרן, אזרח שתחומי עיסוקו רחוקים מעולם הנדל"ן מרחק מזרח ממערב, אך עם זאת לא הפסיק לחלום על מיזם ההתיישבות המתחדשת בעטרות, פעל במסדרונות העירייה, חקר את עברו של המקום והביא אליו אישי ציבור מקבלי החלטות שבבוא השעה המתאימה התגבשו כולם להצבעת רוב חברי מועצת העיר, אופוזיציה וקואליציה, בעד הגשמת חזון השכונה.
ההצבעה הייתה רגע מאוד מרגש, מספר שפייזר, "היו דמעות ומחיאות כפיים. ניכר היה שנעשתה כאן עבודה מקיפה והעלו בה סוגיות ביטחוניות וסוגיות רלוונטיות אחרות. הוגשה תכנית מאוד מסודרת, בשלב ראשון בנייה של 3800 יחידות דיור ובהמשך השלמה ל-9000. הוצגו פתרונות תחבורה, שדרוג אזור התעשייה הסמוך ועוד".
על פי הבטחת הועדה המחוזית הסחבת באישורה של התכנית תסתיים בסוף שנת 2021, ואכן דצמבר עלתה התכנית בפני הוועדה, הוצגו הפרטים השונים, אך בתום הדיון הודיעה הוועדה כי היא אמנם מאשרת את התכנית, אך נאלצת להקפיא את התקדמותה מאחר ולא צורף לה תזכיר סביבתי שיוגש באחריות המשרד להגנת הסביבה.
שפייזר סבור שמדובר בתואנה בירוקרטית מיותרת. לטעמו ניתן היה בהחלט לקדם את השלב הראשון שאין בו בעיית מחצבות, להתקדם ובמקביל לעבוד על התזכיר הסביבתי. הידיעה שבראש המשרד להגנת הסביבה עומדת יו"ר מרצ, תמר זנדברג, לא מחזקת בעיניו את הסיכויים לראות את התכנית מקודמת. "אין לכך הוכחה, אבל בהחלט יתכן שזו הייתה רק הדרך לעכב למעשה את התכנית ולהוריד אותה מסדר היום בלי להגיד את זה במפורש".
"הבנייה תחזק את השליטה ואת הריבונות שלנו בירושלים. מקומם שוועדה מחוזית שרובה פקידים ולא נבחרי ציבור, היא זו שמכריעה בסוגיות חשובות וקריטיות שכאלה לעתידה של העיר. מקומם שבנייה בירושלים מצריכה הסכמות של דרג מדיני שמנהל על כך מו"מ שמשמעותו נגיסה בריבונותנו על ירושלים", אומר שפייזר ומעיר כי בין התכניות שקיבלו את אישור מועצת העיר קיימת גם תכנית לבנייתו של מוזיאון תעופה במבנה הטרמינל של שדה התעופה. "אם לא בונים כעת את השכונה, אפשר לפחות להקים את המוזיאון".
(הכתבה מתוך גיליון 15 של כתב העת ריבונות)