עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

ביום חמישי בבוקר הערתי את הילדים והודעתי להם: "פרצה מלחמה". הגדולים הבינו על איזו זירה אני מדברת, אבל הקטנה קפצה בבהלה ושאלה: "כאן בישראל?". הסברתי שלא, שזו מלחמה רחוקה והיא לא תגיע לכאן, אין לה מה לדאוג.

אבל המלחמה ההיא, הרחוקה מאיתנו אלפי קילומטרים, לא ממש רחוקה. כלומר היא לא מאיימת על החיים שלנו, על הבתים שלנו ועל העצמאות שלנו, אבל הרבה מאוד ישראלים עוברים אותה בחרדה. אנשים רבים מהלכים בינינו עם גוש של פחד בגרון, לא יכולים לנתק את עצמם מהחדשות. בשבילם זו לא עוד מלחמה שתירשם על קיר ההיסטוריה בדם של אנשים זרים. הם לא מתבוננים בה בסקרנות מרוחקת. יותר ממיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר חיים בישראל. בשביל חלקם המדינות שנלחמות כעת זו בזו הן נופי ילדות. יש כאלה שהותירו מאחור קרובי משפחה וחברים שנמצאים בסכנת חיים ממשית. המלחמה הזאת מבלבלת את מי שנקראים "העולים מרוסיה". פתאום לא פשוט לשאת את הכותרת הזאת, שהיא גם זהות.

הטראומות מתעוררות

במוצאי השבת יצאו אלפי ישראלים להפגין נגד התוקפנות הרוסית, חלק גדול מהם שייכים לציבור העולים הוותיקים. שלושים שנה הם בארץ, אבל עד היום שום דבר לא גרם להם להניף שלטים ולצעוק בזעם. מהמקום שממנו באו אסור להפגין. כלומר אתה יכול, אבל אז אתה עלול להיעלם מהמרחב הציבורי, אולי מהבית, ואיש לא ידע מה עלה בגורלך. המלחמה הזאת הוציאה אותם לרחובות. כאן ישראל, פה יש דמוקרטיה. אולי ההפגנה הזאת היא ההוכחה הסופית לכך שזהו, הם נקלטו.

בינינו חיים גם אנשים שעברו את מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי ברחבי אוקראינה. נכון, הפעם רוסיה היא התוקפנית ולא גרמניה הנאצית, אבל הצלילים מוכרים עד אימה. הפחד מזדחל אל העורף ומעורר טראומות ילדות ישנות. קשה למחוק מראות זוועה שראית כשהיית ילדה, גם אם שתקת ולא דיברת עליהן כל השנים. אפילו בראשי הדהדה השבוע השואה: רכבות המילוט, שמות המקומות, הפולנים שפתאום מתגלים כעם שיודע להיות הומני ולחלק אוכל לפליטים. אנחנו יודעים מה הם עשו לפני 75 שנה. אנחנו יודעים מה הם היו עושים אילו הפליטים היו יהודים ואם לא הייתה לנו מדינה.

אז מי הרעים במלחמה?

אנשים רבים הופתעו מהמלחמה הזאת. אפילו הפוליטיקאים הבכירים שלנו נפלו בזה. כבר שנים אנחנו מוכרים לעצמנו שמלחמות כמו פעם לא יקרו יותר, שזה פאסה. בישראל יש גופים שמנסים להפוך את הצבא שלנו לפחות מיליטנטי, שמבקשים להפוך משאלת לב למציאות. אבל הנה קיבלנו תזכורת שלמרבה הצער, מלחמות היו ויהיו. גם בעולם המתקדם והכה נאור של היום יש מלחמות אמיתיות מכוערות ומסוכנות. לא רק טרור, מלחמות אזרחים או סייבר. נכון, יש במלחמה הזאת יש גם שחקנים חדשים שלא הכרנו קודם. סנקציות כלכליות בינלאומיות מתוחכמות, לוחמה פסיכולוגית שנשענת על רשתות חברתיות וארגונים על־מדינתיים שנוטלים חלק במאמץ לבלום את רוסיה. אבל בסוף, בשטח, יש טנקים וטילים, הרוגים ופצועים. בסוף, גם המלחמה של היום קורעת מאות אלפי בני אדם מבתיהם, והפליטים האלה מחפשים ביטחון, אוכל וקורת גג.

רשתות התקשורת הישראליות לא מפסיקות לדווח. הן שלחו כתבים רבים לשטח, ובכל זאת קשה לנו להבין מה קורה שם בקייב, בדונייצק, בחרקוב ובלבוב. האוקראינים מתגלים כאלופי הדיסאינפורמציה, והתקשורת של רוסיה, ובכן, איך אפשר להסתמך על תקשורת של השלטון. אבל זה לא רק זה. קשה לנו להבין באיזה צד אנחנו. הרי אפשר לכתוב על הנושא סוגיה שלמה בגמרא בפרק "אלו רשעין". העם האוקראיני רצח את היהודים בחריצות רבה בשואה וגם לפניה. מצד שני, פוטין הוא דיקטטור תאב כוח שרוצה להגדיל את כוחו ולא משנה איזה מחיר ישלם העם שלו. מצד שלישי, ברית נאט"ו איימה להציב טילים מתחת לאף של פוטין, ומצד רביעי פוטין יכול היה לנקוט בדרכים אכזריות פחות. מצד חמישי יש לנו מערכות יחסים עדינות עם שתי המדינות ואינטרסים חשובים שצריך לשמר. כן, זה דיון שכנראה אין לו סוף. המציאות מורכבת מאוד. מושג שקצת שכחנו בשנתיים האחרונות בישראל.

לאחרונה הכול הפך אצלנו דיכוטומי מאוד: רק ביבי או רק לא ביבי, אתה בעד הממשלה או מבקש להפיל אותה, נתניהו הוא נאשם או בנט הוא נוכל. תחליט באיזה צד אתה ואנחנו נחליט אם אתה מהטובים או מהרעים. שכחנו שמציאות החיים מורכבת. נעלמה מאיתנו האמת הפשוטה שבחיים יש אורות וצללים. אולי אנחנו לא חייבים לקחת צד במלחמה, אולי אפשר להתגייס לטובת מי שנמצא כרגע במצוקה קיומית ולהתפלל לשלום עולמי, בלי להכריז מי הטוב ומי הרע.

היכונו לגל העלייה

יהודים רבים הדליקו השבוע גחליליות קטנות של אור בתוך החושך הזה. הם מסייעים ככל יכולתם ליהודי אוקראינה ולישראלים שנתקעו שם. הטוב הזה מקיף את שליחי חב"ד המסורים, את עולי ברית המועצות לשעבר, דוברי השפה, ארגונים רשמיים וסתם אנשים שלא יכולים לעמוד מנגד. כולם מושיטים יד באהבה כדי לא להשאיר יהודים וישראלים לבד.

יהודי אוקראינה באמת לא יישארו לבד. בקרוב ישטוף גל עלייה את ישראל. באוקראינה מתגוררים 200 אלף זכאי חוק השבות. העלייה צפויה להגיע גם מרוסיה וממדינות נוספות שייפגעו כלכלית מהמלחמה. כמה יהיו בגל הזה? 15 אלף? 50 אלף איש? כרגע אין לדעת. האם נדע לקלוט אותם טוב יותר משקלטנו את גל העלייה של שנות ה־90? האם נשכיל להכיל את השונות שלהם, לחבק אותם ולתת להם מקום בינינו? בניגוד למלחמה הרחוקה־קרובה שעליה אנחנו לא יכולים להשפיע, התשובות לשאלת הקליטה תלויה רק בנו. הנה דבר שבו אנחנו, כולנו, יכולים לתת כתף.

לתגובות: [email protected]