עזרה ראשונה לחיילים שלחמו ונפגעו

אינני נוהג לשטוח בציבור הרחב מצוקות אישיות שאני נחשף להן, אבל הסיפור הזה מאלץ אותי לחרוג ממנהגי, בעיקר מפני החשש שאין זה מקרה בודד או חריג – אני מקווה שהפרטים האישיים יישארו חסויים.

זה שנים שאני תומך ומחזיק באשה, אם ל-5 ילדים (בן ו-4 בנות), שנאלצה להתגרש בגלל אלימות קשה, גידלה לבדה את ילדיה, ונאבקת בכל חודש על בסיס הקיום. היא עובדת קשה מאד בשכר נמוך, בין השאר בגלל סירובה המוחלט לעבוד בשבתות –

כמה אנשים ונשים במדינת ישראל, שהחוק קבע בה את השבת כיום המנוחה, עובדים בשבתות מחוסר ברירה של קיום מינימלי, כמו עבדים ואביונים?

הבן היחיד ניסה לגור עם אביו, אך סולק (בגיל 17), ולולי תמיכתי היה מגיע לרחוב, חלילה. הוא התגייס בשמחה ובגאון, שירת כלוחם, והוכר כחייל בודד, אחרי שהסברתי שאין לו גב מהוריו.

בפעולה קרבית נפצע, איבד ראיה בעין אחת וגם נפגע נפשית – בגלל מצבו הנפשי ברח מהיחידה ונשפט למאסר. הגעתי עד לשכת הרמטכ"ל כדי להשיב לו את מעמדו כחייל שנפגע, והוא השתחרר מצה"ל בכבוד. אך משרד הביטחון מתנהל בקצב האיטי שלו, ולדברי עורך דינו, תהליך ההכרה בו כמי שנפגע בלחימה יימשך זמן רב. בינתיים הוא זקוק לתרופות (1200 ₪ לחודש) ולקיום מינימלי, מענק השחרור כבר תם, ואני שוב נאלץ לתמוך גם בו – אביו השליך אותו עלי, וכעת עושה זאת מערכת הביטחון המפוארת של מדינת ישראל, ככל הנראה מבלי לדעת ולהבין מה היא עושה.

כמה חיילים שנפגעו ממתינים חודשים ושנים להכרה ולטיפול של משרד הביטחון, שכולנו משלמים את משכורות פקידיו? אחדים מהם כבר פגעו בעצמם מתוך מצוקתם.

במערכת הבריאות המופלאה שלנו ברור לכל, שחייבת להיות עזרה ראשונה מיידית לכל אדם שנפגע בגופו, ואין עוזבים אותו עד שהוא מקבל את הטיפול שהוא זקוק לו – רק אחר כך מעניקים סיוע מתמשך או קבוע, וסוגרים את כל האישורים הדרושים.

מדוע אגף השיקום במשרד הביטחון לא מבין זאת?

מדוע הם נוטשים חייל משוחרר שנפגע בפעולה קרבית כשנלחם עבורנו, וממתינים חודשים ושנים לאישורי ועדות רפואיות, ולמאמצי התגוננות מול רמאים פוטנציאליים? מדוע אין אצלם הבנה בסיסית של 'עזרה ראשונה' נפשית וכלכלית עד שיוסדרו כל ההליכים?

לו ידעתי למי להתקשר ועל מי לשפוך את כאבי בשם מדינת ישראל, הייתי מעדיף טיפול שקט וישיר כדרכי תמיד.