ד"ר צבי סדן
ד"ר צבי סדןצילום: עצמי

"דופקים את השחורים" הייתה הכותרת של סדרת כתבות שפורסמו בשבועון 'העולם הזה', שכתב בשנת 1953 שלום כהן, עדיין שותפו של אורי אבנרי.

כבר אז חוגי השמאל בישראל ניסו להשוות את האשכנזים ל"לבנים" פריבילגים ואת המזרחיים ל"שחורים", שהם, ככה רצו שנחשוב, נתפסים בעיני הגזע האשכנזי כנחותים גנטית. 

לעומת התעמולה (הבולשביקית) של 'העולם הזה', שהופנתה אל תוך החברה הישראלית והשפיעה עליה באופן כמעט חסר תקנה, בשנת 1975, כאשר החליטו באו"ם שציונות היא תנועה גזענית, התגובה של ישראל הייתה שמדובר בהחלטה אנטישמית. ההחלטה אמנם בוטלה בסופו של דבר, אבל התפיסה האנטישמית, שרואה בישראל ישות גזענית במהותה, חלחלה לאיטה לכל שדרות הציבור, עד כדי כך שהיום רבים מקבלים כאן את ההנחה הזאת כמובנת מאליה. 

בהתחלה אלה שהתאמצו לשכנע אותנו שציונות שווה גזענות היו קומוניסטים משלנו. כזה היה מאיר וילנר, שעמד ביחד עם תופיק טובי בראש מפלגת רק"ח. אחרי 'יום האדמה' של 1976 הוא טען ש"דופקים את הערבים", ש"הגזענות היהודית" היא הסיבה למלחמות כאן. ישראל של שנות השבעים, כתב, הייתה "רוויה גזענות אנטי-ערבית פראית ממש ... שלילת זכות השיבה (מהערבים) זו עמדה אנטי דמוקרטית מסוכנת ביותר".

הטרור שהפך פרטנר לשלום

עד הסכם אוסלו הרוב הציוני לא התייחס ברצינות רבה מדי לדמויות כמו וילנר ואורי אבנרי. אבל לאחר שארגוני טרור הפכו לפרטנרים לשלום, גם השמאל הציוני החל להשתכנע שהגורם העיקרי למלחמות בינינו לבין הערבים הוא "הגזענות היהודית", שבאה לידי ביטוי בישות שנקראת מדינה יהודית.

 במקביל, גם התעמולה של 'העולם הזה', שהציגה את המתח בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה" כמאבק בין "לבנים" ל"שחורים", הפכה למקובלת, וזה בכלל לא משנה ש'הפנתרים השחורים' של תחילת שנות השבעים דיברו על אפליה וקיפוח ולא על גזענות. לפחות אז, ונדמה שגם היום, לרוב האשכנזים והמזרחיים לא היה ספק שהם שייכים לאותה קבוצה אתנית ולאותו לאום.   

כולנו גזענים

לכן, גם אם זה לא נאמר במפורש, כדי להגשים את "פרויקט וילנר" שהפך לפרויקט של השמאל, היה צריך להרחיב את ההגדרה של גזענות, כך שתכלול גם אפליה וקיפוח והשפלה וכו', שמקורם בהגמוניה האשכנזית "הלבנה". בין סוכני השינוי הרבים היה גם רוביק רוזנטל, שבין יתר עיסוקיו ערך את 'על המשמר', העיתון של 'הקיבוץ הארצי' הקומוניסטי.

המטרה של כל זה הייתה לפרק את ישראל מבפנים כדי שיהיה אפשר לבנות מדינה דמוקרטית לא יהודית. עשרים שנים עברו מאז שכתב וילנר על הציונות, לדברים שכתב רוזנטל בשנת 1998 ב'זירה הלשונית', הטור הקבוע שלו ב'מעריב', מהעיתונים הנמכרים ביותר בישראל. "בכולנו חבוי הגזען, שונא הזרים, הבטוח שהגזע שלו עדיף על האחרים", הוא דקלם את השקר שהפך כבר לנחלת הכלל. רק שרוביק שלנו, שקיבל את התפיסה הגזענית של וילנר ו'העולם הזה', והוסיף עליה את ה"גזענות פנים אשכנזית", אולי כדי להראות לנו שמבין כל הגזענים, האשכנזים הם הגרועים ביותר. הפירוק החברתי עלה מדרגה.

מדינת אפרטהייד

הפיכתה של ה"גזענות" למטבע לשון שגור בפי כולם הואצה בשנת 2001, בעקבות 'ועידת האו"ם נגד הגזענות', 'ועידת דרבן', שבין היתר קבעה שישראל היא מדינת אפרטהייד, וכמובן שציונות היא גזענות. האופי הבינלאומי של הועידה והפן האינטלקטואלי שנוסף לה, הכשיר, לפחות בעיני השמאל העולמי, את ההנחה שמבין כל הגזענים, הגרועים ביותר הם הציונים. 

והפיכתה של הציונות לגזענות מהסוג הגרוע ביותר לא קרתה סתם כך. מאחורי הקלעים של השינוי הזה עמדו פילוסופים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, ששקדו מאז שנות הששים של המאה שעברה על 'התיאוריה הביקורתית של הגזע' (Critical Race Theory), שהפכה את ה"לובן", לבעיה שיש לפתור אותה כדי לתקן את העולם. משנות האלפיים, בעקבות 'ועידת דרבן', גם הציוני הפך ל"לבן". כדי להבין מה זה אומר צריך לומר בקצרה משהו על 'התיאוריה הביקורתית של הגזע', שהיא לא רק תיאוריה אלא הפרקטיקה שמנהלת אותנו היום.

ביקורת מפרקת

אבל קודם הסבר קצר על המילה "ביקורת". בלי זה אי אפשר להבין עם מי יש לנו עסק. לא במקרה היה זה מקס שטירנר, אולי אבי האנרכיזם המודרני, שהסביר את המשמעות של המילה הזאת, שעדיין נתפסת כבלתי מזיקה. "בין התיאוריות החברתיות ביקורת היא ללא עוררין השלמה ביותר, מפני שהיא (הביקורת) מסירה ומרוקנת מתוכה כל ערך שמפריד בין אדם לאדם: כל סמכות שתהיה, כולל הסמכות של האמונה". "ביקורת" לפי זה, אינה רק תיאוריה חברתית. היא קריאה לאקטיביזם מהפכני, ששולל את קיומה משפחה, קהילה, עם וכל סמכות חיצונית שכובלת את האדם, בכלל זה מדינה. 

ובמילים של שטירנר, המשמעות המעשית של ה"ביקורת" היא, "השל מעליך כל דבר ייחודי, בקר אותו ממך והלאה! אל תהיה יהודי או נוצרי, היה בן אדם, שום דבר אחר מלבד בן אדם". וככל שזה קשור בנו, בבסיסה של 'התיאוריה הביקורתית של הגזע' מונחת הנחה ששוללת את קיומה של מדינת ישראל. מכאן שכל מי שמקבל את ההנחות של התיאוריה הזאת ימצא עצמו לוקח חלק במאמץ לפרק כל זהות יהודית, שבלעדיה אין קיום למדינת ישראל.

התיאוריה הזאת התפתחה על המצע פוסט-מודרני, שמתאפיין בייאוש מגילוי כל ידע על האמת, כל אמת, גם אמת מדעית. התוצאה היא תפיסת החברה ככזו שמושתתת על כוח. על ההנחה הזאת נבנות תיאוריות אחרות, כמו למשל "פמיניזם" (היום מיותר להוסיף רדיקלי), שמקדם את תיאורית ה"מגדר", ו"צדק חברתי", מושג רחב כשלעצמו, שכולל גם שוויון זכויות, אפליה מגדרית וכיו"ב.

התיאוריה הביקורתית של הגזע

בתמצית, 'התיאוריה הביקורתית של הגזע' אומרת ש"גזע" הוא לא עובדה ביולוגית אלא קטגוריה חברתית שהמציא הגזע הלבן, שנועדה לשרת אותו. מדובר אם כן בבנייתה של חברה "לבנה" שלמה, שמעניקה פריבילגיות רק ל"לבנים", וגם לאלה שהפכו "לבנים" כלומר, קיבלו על עצמם את כללי המשחק של הגזע הלבן, שמכל ה"גזעים" רק הוא מוכר עדיין כגזע ביולוגי. לכן ה"לובן" שלו הוא מהותי. "הלבן" חסר תקנה כל עוד לא השיל מעליו, כמצוות שטרינר, את כל ה"לובן" שלו.

זה מה שעומד מאחורי הבקשה של חברה כמו 'קוקה קולה', שהעובדים שלה יהיו פחות "לבנים", "be less white". אותו דבר קורה בישראל, שנתפסת היום בעיני השמאל כמדינה "לבנה". בגלל זה השמאל רוצה שנהיה less Jews עד כמה שרק אפשר.

מתוך 'התיאוריה הביקורתית של הגזע' צמח אותו ענף אקדמי שנקרא "ביקורת הלובן", שכולל בתוכו מונחים כמו "כוח לבן" ו"עליונות לבנה". המונחים האלה לא מתייחסים לארגונים של 'גלוחי ראש' או קוּ קְלוּקְס קְלָאן. הם מייחסים לכל ה"לבנים" את התכונות האלה של כוחנות חסרת מעצורים שנובעת מהאמונה בעליונות הביולוגית של הגזע הלבן. 

ומכיוון שהיו אלה לבנים תרתי משמע, שכל תרומתם לאנושות מסתכם בזה שהם הנציחו את עליונותם בכוח בכל מקום שאותו כבשו ובו התנחלו, הפכו "הלבנים" לאלה שאחראיים לחוסר הצדק החברתי המובנה, המערכתי, שקיים בכל מקום שבו קיים שלטון "לבן". ישראל הפכה "לבנה" אחרי שכבשה והתנחלה בארץ לא לה, והעניקה ליהודים שחיים בה פריבילגיות, כמו 'חוק השבות' למשל, שמעודד הגירת יהודים לישראל ומונע הגירה של ערבים אליה.

 אלה הטיעונים שהשמיע וילנר בזמנו, ואלה הטיעונים שמשמיע היום השמאל הישראלי שמתנגד ל'חוק השבות'. ההבדל הוא רק שכעת השמאל לא עושה זאת בשם הקומוניזם אלא בשם הפרוגרס, שמקרביו הגיחה 'התיאוריה הביקורתית של הגזע', ששוללת באופן גורף את קיומה של מדינת ישראל.

לזהות את המטריקס כדי לצאת מהסחרור האנטי ציוני

לכן אין פלא בכלל שבעיני הפרוגרסיבים, ההבדל הגזעני כביכול, בין אשכנזים למזרחיים שכולנו מפטפטים אותו לדעת, מופרך לחלוטין. בעיניים פרוגרסיביות זה בכלל לא משנה מה צבע עורו של היהודי (לפחות בזה הם צודקים). הוא הפך להיות "לבן" מעצם היותו "קולוניאליסט" שכבש ארץ זרה ושיעבד את ילידיה.

הרעיונות האלה שיוצאים מהפקולטות למדעי הרוח והחברה מעוררים גיחוך עד שמבינים שהם כבר הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. זה לא רק השמאל שמדבר פרוגרסיבית. גם הימין מדבר במונחים שנלקחו ישר מספרי ההדרכה של 'התיאוריה הביקורתית של הגזע'. סתם דוגמה, בעימות מחודש ספטמבר האחרון, שהיה בין מגיש החדשות של רשת ב' אריה גולן לבין גלית דיסטל-אטבריאן, אמר לה גולן שהיא "אישה שמעריצה מנהיג".

דיסטל השיבה לו ב"אתה גזען", וגולן ענה לה ב"מי את שתגידי לי גזען". ונניח שדיסטל מעריצה מנהיג, איך זה קשור לגזענות? או כאשר אבישי בן-חיים מדבר על "ישראל הראשונה", הפריבילגית, שמדכאת את "ישראל השנייה", הוא חייב להבין שזאת הטרמינולוגיה של התיאוריה הביקורתית האנטישמית של הגזע, ושכדאי לו לחפש דרכים אחרות לדבר על הנושא הזה, שבצדק מטריד אותו כל כך.

מדינת ישראל לא תוכל לצאת מהסחרור האנטי ציוני שאליו נקלעה בלי להבין שכמעט כולם כאן חיים בתוך המטריקס הפרוגרסיבי, שבין היתר מאפשר להושיב אויבים מוצהרים של ישראל בכנסת ישראל. כדי להוציא את ישראל מהסחרור האנטי ציוני שבו היא נמצאת כרגע, ציונים משמאל ומימין צריכים לפרום את הגלימה הפרוגרסיבית הנוצצת שהם עוטים על עצמם.

זה אומר להדוף את ה"פמיניזם", שממנו התפתחה כל התורה החדשה הזאת שנקראת "מגדר". וזה אומר להפסיק לדבר במונחים של "מיזוגן", "פריבילג", "לבן", "גזען", "הומופוב" וכו', שהפכו לאמצעי השתקה ותו לא. בלי ההבנה שכמעט כולם כאן פרוגרסיבים במידה כזאת או אחרת, ישראל תמשיך להסתחרר אל תוך האין.