ברכה-מרים ליניאדו לא נולדה כיהודיה אך אומצה בידי הורים יהודים. כשהגיעה לגיל 12 היה עליה להחליט אם להתגייר או לא, כאשר הסיכוי להמשיך ולהיות רקדנית תחת כנפי היהדות הייתה אחת הסוגיות המרכזיות שהעסיקו אותה.
בימים אלה היא משמשת מורה למחול באולפנת בני עקיבא שירת הים והיום (שלישי) יעלו תלמידותיה את המופע השנתי שלהן בבנייני האומה. שוחחנו איתה על הלבטים ההם, עולם הריקוד והדת וגם על המופע הצפוי.
"מגיל חמש התחילה ההתלבטות. אני רוקדת מגיל ארבע. מגיל ארבע אמרתי לאימא שלי שאני חייבת להיות רקדנית", היא מספרת. "ההתלבטות לא הייתה אם היהדות היא שורש העולם. את זה ידעתי. ההתלבטות הייתה אם אני צריכה להיות יהודיה, כי לא כולם צריכים להתגייר, ואולי יהיה טוב יותר שאהיה לא יהודייה. בגיל 12 הייתי צריכה להכריע. היה ברור שאם אני מחליטה לא אוכל אי אפשר ללכת אחורה וכל המחויבות חלה עלי. בנוסף, מאחר ונולדתי בקנדה היה ברור שמדובר בחיבור גם לארץ ישראל".
ליניאדו מספרת על התחושות לפיהן הריקוד הוא חלק בלתי נפרד מהוויית חייה. "הרב קוק אומר שאיבדנו בגלות את הפיזיות שלנו, ועם הגאולה והחזרה לארץ ישראל אנחנו חוזרים גם לגוף שלנו. עבורי זה הכי יהודי לרקוד, זה חיבור נשמה לגוף", היא אומרת מתוך תפיסת עולמה כיום את הדברים, אך אנחנו חוזרים לאותם ימי לבטים בגיל 12. "הייתה התלבטות אמתית. ידעתי שלא אוכל להחליט שלא, עם כל המחשבה שכיף להיות גוי ללא עול מצוות ואחריות רבה על כל העולם, בגלל החיבור שלי לקב"ה זה לא היה בעיניי עול. היה רצון להיות קרובה יותר לקב"ה".
בנוסף היה גם שיקול נוסף, היא מספרת: "הרגשתי שאם אבחר אחרת אני עלולה לאכזב את ההורים המאמצים, אבל ידעתי שאני צריכה להיות אמתית עם הבחירה שלי ולא אוכל לעשות משהו שאחר כך אשאל למה עשיתי אותו בגלל אחרים. אני זו שאצטרך לעמוד בתוצאות ההחלטה שלי".
באותם ימים בהם קיבלה את הכרעתה לא היה עולם דתי של לימודי מחול וההחלטה הייתה קשה אף יותר מכפי שהייתה לו היו הדברים קורים כיום, אך ברכה-מרים החליטה לבחור ביהדות.
על דבריה אודות הקשר ההדוק בין יהדות למחול אנחנו שואלים איך מסתדר חינוך לעולם של צניעות לעולם המוחצן והבימתי של המחול, והיא משיבה שהמחול היהודי אינו בא להראות אלא לשתף, "כך זה היה עבורי תמיד". לדבריה "לעולם הלא יהודי יש הרבה מה להציע, אבל זה חסרה שם היהדות", עם זאת היא קובעת כי דווקא המחול המודרני קלאסי מתמקד בשיתוף ופחות במוחצנות, ועדיין "זה לא שם", כהגדרתה. במחול היהודי, היא אומרת "יש חיבור והפצת אור, הוויה של עצמי מול הקב"ה. אמירה שאני לא על הבמה כדי לתת שואו ולתת משהו חיצוני".
על הקושי לייצר הופעת נשים רק עבור נשים אומרת ליניאדו כי אכן קיים קושי שכזה גם מול קהל נשי ולא תמיד נשים נכונות להגיע עם בנותיהן למופע שכולו נשים, אך "להיות יהודי זה קשה...", היא אומרת ומוסיפה להדגיש את ייחודיותו וכוחו של מופע נשים לנשים. "אנחנו מייצרים משהו חשוב ומדהים, וגם אם הייתי עושה את אותו דבר פתוח לגברים היה משהו אחר באווירה ובעבודה, כי בקבוצת נשים שצופות בנשים זו אווירה אחרת של אחוות נשים".
עוד שאלנו על ההתמודדות של עולם המחול היהודי שעניינו התכנסות מול עולם המחול הכללי שעניינו לא פעם מוחצנות ומיניות וממנו צריכות תלמידותיה ללמוד ואותו הן צריכות להכיר. "אפשר ללמוד מהשונה וממה שלא נכון לעשות. זה לא יהודי להישאר בבועה של עצמנו ולא צריך לפחד ממה שבחוץ לצד הגבולות שבהחלט צריכים להיות".
לזאת הוספנו והערכנו שקבוצות המחול הדתיות לגברים מוגבלות ביכולות הלימוד שלהן כיוון שאותם רקדנים שומרי מצוות מנועים מלהיחשף ליצירות מובילות בעולם החול הכללי בשל היותן מורכבות מרקדניות ובשל מאפיינים "בעייתיים". ליניאדו משיבה ואומרת כי היא דווקא ראתה את היתרון בלהקות הגברים שיכולות להופיע בפני כל קהל, אך נראה שבהחלט לצד היתרון קיים גם הקושי הזה.
על המופע שאותו תצגנה תלמידותיה היום היא מספרת: "המופע הוא על שנת השמיטה והמורכבות כשרוצים לטפח ולהרגיש חיים ולפעמים צריך לעצור ולא לעשות, להמתין ולקוות. השמיטה נכנסת לכל ההיבטים שבחיים. גם שבת היא שביתה מסוימת, כלומר שבחיים יש לנו למידה רבה בנושא השחרור, מתי ואיך לעשות אותו".