בתגובה לפלישה הרוסית הכריז ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית, כי "רוסיה לבדה נושאת באחריות המוות וההרס", ושלא בצדק, הסיר כל אחריות מעליו.
ולדימיר פוטין רואה את אוקראינה כחלק אינטגרלי מברית המועצות ההיסטורית. הוא מערער על עצמאותה, שלפי ראייתו מקורה נעוץ בוותרנות ההנהגה הרוסית הישנה והמתפרקת מול המערב.
ב־5 בדצמבר 1994, כשלוש שנים לאחר שהתפרקה ברית המועצות ונוסדה אוקראינה העצמאית, חתמו רוסיה, בריטניה, ארצות הברית ואוקראינה על 'מזכר בודפשט', שכלל התחייבויות הנוגעות לעתידה של אוקראינה. בתמורה להתפרקותה ממאגר נשק גרעיני עצום שנמצא בשטחה (אשר לא היה פעיל מבצעית, אך היה נכס אסטרטגי משמעותי), התחייבו המדינות לכבד את עצמאותה, ריבונותה וגבולותיה הקיימים של אוקראינה, ולהימנע מאיום או שימוש בכוח צבאי כנגדה. ההסכם גובה ונתמך בערבויות נוספות של סין וצרפת.
ההסכם נכרת אומנם כשבנשיאות רוסיה מנהיג נוח וידידותי לאוקראינים, בוריס ילצין, שסלד מדרכיהם של מנהיגי ברית המועצות הקודמים והביא רוח חדשה למדינה. אולם הוא נועד לתת מענה לחששות משינויים עתידיים בתפיסה הרוסית והתחדשות שאיפותיה המגלומניות לייסד עצמה כהופעתה המחודשת של 'ברית המועצות ההיסטורית' או 'שלטון הצאר'. ב־2009 אף הצהירו נציגי רוסיה וארצות הברית במשותף שההתחייבויות הביטחוניות בתוקפן.
שנים בודדות לאחר מכן, ב־2014, עם השינוי הפוליטי באוקראינה והתקרבותה למערב, תוך הדחת הנשיא הפרו־רוסי ינוקוביץ', השתנה מאזן האינטרסים הרוסי בכיבוד הסכמים והתפוגגה האשליה.
פוטין ניצל את הכאוס הפוליטי שנוצר לצורך פלישה וסיפוח חצי האי קרים. בלוליינות סמי־משפטית הסביר שהפלישה אינה בסתירה למזכר בודפשט, משום ש"ההבטחות הביטחוניות ניתנו לממשל הלגיטימי באוקראינה, אך לא לכוחות שעלו לשלטון בעקבות ההפיכה". בהמשך החלו מומחים להתדיין על תקפותו של ההסכם ועל המחויבויות המשפטיות הנובעת ממנו, עד שבפברואר 2016 הגדיל לעשות שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב בטענתו המופרכת ש"רוסיה מעולם לא הפרה את מזכר בודפשט, הוא כלל רק חובה אחת - לא לתקוף את אוקראינה בנשק גרעיני".
המשך הדברים ידוע. רוסיה התחזקה, העצימה ומימנה כוחות בדלניים פרו־רוסיים שהיו מעין סוכני שינוי לערעור יציבות המשטר האוקראיני. לפני ובסמוך לפלישה היא אף ריכזה בפומבי כוחות עצומים בגבול המשותף. המערב זעק במהדורות החדשות, ביקש לתווך במשא ומתן מדיני, הזהיר והתריע, אולם כנגד הפרת ההתחייבויות הרוסיות להימנע מאיום או שימוש בכוח צבאי לא ננקטה כל פעולה ממשית (כגון הסנקציות שמוטלות היום). התגובה הרפה וחוסר המעש שידרו היטב שניתן להמשיך בתוכניות הפלישה הצבאית וכי האוקראינים "לבד מול הרוסים", כדברי הנשיא זלנסקי.
ומאוקראינה בחזרה לישראל. תפיסה אידיאולוגית סדורה כמו זו של הרשות הפלשתינית, חמאס וחיזבאללה, הרואה בנוכחות היהודית בארץ ישראל חטא הדורש 'תיקון', ושואפת למחוק את מדינת ישראל ותחתיה לייסד שלטון אסלאמי רדיקלי רחב ידיים - לא תניח חרבה כתוצאה מהתחייבות מנהיג כזה או אחר. סביר יותר שבשינוי מאזן האינטרסים היא תמצא את הדרך להפר הסכמים, עם או בלי נימוקים.
מדינה רציונלית חפצת חיים אינה יכולה להפקיר את גורלה הביטחוני בוויתור על נכסים אסטרטגיים ארוכי טווח, כמו הרי יהודה ושומרון החולשים ממעל על שטחי ארץ נרחבים, בתמורה להבטחות על הנייר, חסרות כיסוי, בדמות ערבויות ביטחוניות וסיוע ביטחוני כלכלי או צבאי בעתות מלחמה. רציונלית, אין אומה שתשלח ותסכן את בניה־חייליה בעתיד להילחם בחיזבאללה, חמאס או כל גורם אחר בגלל הכרזה מדינית עשר או עשרים שנה קודם לכן, כשהיא עצמה אינה חשה כל איום. ויתורים אסטרטגיים עלולים להתברר ברבות הימים כקריטיים לריבונות ולביטחון וכגורם מכריע במאזן הכוחות העתידי, אשר מושפע לא אחת משינויים שלא נצפו במועד כריתת ההסכם. המערכה הרוסית-אוקראינית מוכיחה אם כן כי מדינת ישראל חייבת לקחת את עתידה בידיה, ללא תלות בגורמים זרים.
הכותב חבר בארגון 'עד כאן'