לא ברור מה הריץ את הנשיא יצחק הרצוג להשתכר מן ההזמנה של הרודן ארדואן ומן המחוות הסמליות הרבות שהורעפו עליו במהלך הביקור בטורקיה, עד כדי כך שהוא רץ לזרועותיו של הרודן הטורקי.
יחסי ישראל-טורקיה ידעו במהלך השנים לא מעט עליות ומורדות. המורדות לא התחילו בהשתלטות הישראלית על ספינת המחבלים הטורקית – מרמרה – ואפילו לא בשיגור אנייה זו על-ידי טורקיה. המורדות התחילו שנים אחדות קודם לפרשת האנייה מרמרה. פרשה זו, שהתחילה בתוקפנות טורקית והסתיימה בכניעה ישראלית מבישה, היתה רק נקודת ציון בולטת ביחסים בין שתי המדינות.
ישראל, אשר רואה בעצמה מדינה מוסרית ונאורה, לא התייצבה מעולם מול ההיסטוריה האכזרית הטורקית שהתבטאה בטבח של כמיליון וחצי ארמנים בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
ואפילו בשנים שבהן הפכה טורקיה הארדואנית כמעט למדינת אויב התחמקה ישראל מלהכיר באחריותה של טורקיה לפשע נגד העם הארמני, הכרה זו היתה צריכה להינתן מזמן, וללא קשר לעוינות הטורקית לישראל, אבל קל וחומר שניתן היה לתת אותה כאשר טורקיה התייצבה לצד אויבי ישראל (החמאס ואחרים). גם היום לא ברור אם טורקיה תפסיק את חסותה למחבלים הפועלים נגד ישראל.
והנה, ברגע שאותו ארדואן, אשר דרדר את יחסי ישראל-טורקיה לשפל כה חמור, התחיל להשמיע זמירות אחרות – זמניות וחולפות? – רץ נשיאנו להעניק לו כתב מחילה על עוינותו. מדוע? מה בוער? ללא תמורה? ובלי שטורקיה סגרה את משרדי החמאס בתוכה? ותוך כדי סיכון יחסינו הטובים עם יוון וקפריסין?
דווקא בנסיבות שנוצרו, ולנוכח מעמדה הנחלש של טורקיה ורצונה הפתאומי לחמם את יחסיה עם ישראל, מן הראוי היה להעמיד את ארדואן במבחן: פתיחת שגרירות טורקיה בירושלים בירת ישראל.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי