עפרה לקס
עפרה לקסצילום: איציק בירן

ראיתם פעם בת קול, כזאת שיוצאת מהשמיים עם מגפון ומכריזה מה נכון לכם לעשות? פגשתם מלאך שהכריע בשבילכם בין בחירה טובה לרעה?

נתקלתם במקרה בבית הכנסת השכונתי בכהן גדול, נושא אורים ותומים, שתוכלו לשאול באמצעותו מה כן ומה לא? כל כך הרבה פעמים בחיים אנחנו מחפשים את האות, את הסימן הגלוי, שיגיד לנו במה לבחור.

בתי וחברותיה מתחבטות בימים אלה בשאלה מה הן יעשו בעוד חצי שנה, כשכיתה י"ב תיגמר והן יצאו לחיים. איזה שירות ואיפה, או אולי מדרשה או מכינה לפני כן, כצידה לדרך? בעוד כמה שנים הן יצטרכו לבחור מקצוע וגם אז לא יגיע הנביא האישי שיכריז בקול רועם "הוראה", "רפואה" או "מוזיקה". אחר כך תגיע ההתלבטות אם להמשיך קדימה עם הבחור שהן יוצאות איתו, או דווקא לחתוך ולהגיד "לא תודה.

אבל תשמע, יש לי חברה מהממת להכיר לך". הלבטים הקורעים האלה יפגשו אותן, כמו את כולנו, באלף החלטות קטנות של היומיום. הסיטואציה מוכרת כל כך. את נושאת עיניים לשמיים, מצמצמת את המבט ומחפשת אותו, את האשרור. מחפשת - ואין. צריך לחזור לשכל, לאינטואיציה ולקול הפנימי. צריך לחפש את אלוקים בתוך המציאות ולא מחוצה לה.

אין מגש של כסף

פורים הוא בדיוק חג כזה. מבלבל, מסתתר ומסתיר, חג של מסכות. רק השתייה והשכרות מקלפות את השכבות החיצוניות, מגלות לנו מה נמצא עמוק פנימה. שום דבר לא מגיע אלינו על מגש של כסף, חוץ ממשלוחי המנות המושחתים.

הרבה הלכות נכתבו על קריאת המגילה ועל החובה להקשיב לה. אבל אלוקים לא נמצא בה בגלוי. כדי למצוא אותו בין השורות והמילים, בתוך ההתרחשויות, הקורא צריך לצלול למדרשים. מרדכי ואסתר עצמם אינם זקוקים לכל זה. הם מבינים שכל מה שמתרחש סביבם - הטירוף של המן, שיתוף הפעולה של אחשוורוש וגזירת השמד - מוכתב מלמעלה. אבל מה חשבה לעצמה משפחת גדליהו ממדינת מדי או משפחת אחיקם ממדינת הודו? האם הן הבינו שכל האיגרות שמגיעות אליהן עם השליחים המבוהלים, איגרות פוליטיות־קפריזיות של המלך ושל השר המקורב אליו, הן גזרות שמימיות?

פורים הוא חג של סוף השנה היהודית. חג של עייפות, של שלהי החורף הגשום שגורם לנו להתכנס פנימה. מה הוא לעומת פסח, שאם היינו מנקים ממנו את ניקיונות הבית המייגעים היה פשוט חג של כיף: התחדשות, חמימות ואביב, חג שכל הטבע שר איתו? פסח הוא חג של אורות גדולים וניסים גלויים. מי לא רוצה לראות בעיניים שלו את מכות מצרים? מי לא מבקש שייבקע לו הים והאמת תשתקף לו, בוהקת וברורה? מי לא רוצה לומר "זה א־לי ואנווהו", הנה הוא, שם, אני רואה אותו בעיניים? מי לא רוצה עמוד אש ועמוד ענן שיגידו לו לאן ללכת, האם פונים ימינה או שמאלה, פנייה מתונה או חדה, ומתי עוצרים כדי לנוח?

פורים שבתוך פסח

בתוך מסכת מגילה, שמלאה במדרשים מפורסמים יותר ופחות על פורים, שתול גם המדרש על מרים ואביה עמרם. מרים הייתה נביאה שניבאה שאמה תלד בן שיושיע את ישראל. מרים אומנם אמרה את שלה, אבל היא הייתה ילדה ואיש לא ידע אם יש בדבריה ממש. כשנולד משה נמלא הבית אור גדול. ואף על פי שהתינוק עוד לא הוציא הגה מהפה, מקסימום פעה בבכי, הבין עמרם שהוא מיוחד ושבתו מרים צדקה. הוא נשק אותה על ראשה ואמר לה: "בתי, נתקיימה נבואתך". אבל זה כמובן לא סופו של הסיפור, אולי רק תחילתו.

העלילה מסתבכת. משה הקטנטן הושלך ליאור או הוסתר בו. מה קורה כאן? הוא לא היה אמור להיות המושיע הגדול? אולי הוא בכלל לא ישרוד את הימים הקשים האלה? בעמרם אוחז הייאוש. הוא טופח על ראשה של בתו, טפיחה שמחליפה את הנשיקה ההיא, ושואל: "בתי, היכן נבואתך?"

השאלה המהדהדת של עמרם עוזרת לנו לראות את פסח הגדול והפומפוזי באור אחר. כשעושים זום אִין על גאולת פסח מגלים בתוכו קצת פורים. פתאום פוגשים את הרגעים הקשים, המפותלים, את חוסר האונים והדכדוך, את התהייה האינסופית של משפחת גדליה ומשפחת אחיקם במצרים. מתי ייגמר סבל העבדות? מתי פרעה יסכים לשחרר אותנו? כמה פעמים ארזנו כי חשבנו שהגיע הרגע, ושוב פרקנו הכול כי זה לא נגמר. כשמעבירים את יציאת מצרים פריים אחרי פריים נחשפת תמונה קצת אחרת. פתאום רואים את החרדה הנוראית לנוכח המצרים הקרבים ובאים, את האימה מול ים סוף, את הייאוש. הניסים הגדולים מבהיקים באור גדול מרחוק. בפועל זה לא היה כל כך פשוט.

כתוב שכל החגים עתידים להיבטל, חוץ מפורים. דווקא זה? תוהים הורים עייפים, אחרי תחפושות־משלוחים־מגילה־סעודה. דווקא זה? תוהים כל המתלבטים, המחפשים והתוהים עלי אדמות. כן, דווקא זה, אומרים חז"ל. כי הוא החג ששזור בחיינו, שמתאר את היומיום שלנו. יומיום שבו אלוקים נמצא בכל מקום ובכל עת אבל צריך לחפש אותו, לפעמים להרכיב משקפיים מיוחדים. כן, זו עבודת חיים, לקלף בכל פעם כמה שכבות מהמציאות ופשוט להאמין.

לתגובות: [email protected]

***