חודש אדר הוא החודש היחיד בלוח השנה היהודי שנגמר אחרי שבועיים. נכון, טכנית אנחנו עדיין בעיצומו של החודש, אבל מכל הבחינות ברגע שחצית את פורים אתה כבר עמוק בניסן ובענייני הפסח. גם כשזה מגיע לעונת ההופעות, אחרי פורים הסיפור כבר גמור, אנשים מעדיפים לא לבזבז שעה על סטנדאפ כשאפשר באותה שעה לנקות את הארון ההוא שמעולם לא היה בו חמץ אף פעם.
אז תסלחו לי אם אני אקח רגע לסכם את סבב ההופעות החולף.
ובכן, מכל הבחינות הסבב היה מוצלח, אני הייתי סבבה, הקהל היה בעניין, ופה ושם היו הפתעות. למשל אי שם בעיירה הצפונית שבה התברר שחצי מהקהל הם ילדים בגיל בית הספר היסודי. בשבילם הסטנדאפ שלי היה פחות בדיחות ויותר הכנה לחיים.
אבל ההופעה הכי מרגשת בסבב הזה ואחת המרגשות בכלל הייתה לצוות המורים הטוב בארץ, בישיבה תיכונית בירושלים. מה מיוחד בישיבה הזאת? ובכן, בין כתליה שימשתי מורה לאנגלית במשך שלוש שנים. מה ששמעתם.
זה היה לפני כמעט 15 שנה. בדיוק סיימתי את מסלול ההסדר ויצאתי לחיים. החיים, אפעס, לא יצאו מגדרם כדי לגלות שהגעתי ואני בהתאם לא ידעתי מה לעשות איתם. אז נרשמתי ללימודי משפטים, מחשבים ואפילו רפואה, אבל כשהגיעה העת להחליט על מה ללכת לא הצלחתי להכריע (למפרע כולנו יודעים שהתשובה הנכונה היא מחשבים, אבל אין לנו עניין בחוכמת הדיעבד). על כל פנים, מתוך מחשבה בהירה בואכה נאיבית, החלטתי שאם אני לא יודע מה אני רוצה להיות אז אולי כדאי בינתיים להיות משהו מועיל.
כאן נכנס לתמונה התואר שלי בהוראה. תואר שהושג במסלול מצטיינים שלא כאן המקום להרחיב על הקריטריונים האקדמיים להתקבל לשירותיו, אבל נסו לדמיין משהו מופרך ואז תפריכו אותו עוד. ועוד.
חמוש בתואר הנכסף קיוויתי למצוא מקום שבו אוכל להועיל עד שהחיים יואילו בטובם להחליט מה לעשות איתי. מפה לשם העובדה שסחבק דובר אנגלית צדה את עינם של - בואו נהיה כנים עם עצמנו - כל מוסד חינוכי בארץ והדרך להוראת האנגלית נסללה בשבילי, שלא לומר נכפתה עליי.
כשנכנסתי לראשונה בשערי הישיבה התיכונית, שאלה אותי המזכירה יעל בן כמה אני. עניתי לה "עשרים וארבע", והיא אמרה שזה "גיל יפהפה להתחתן בו". לימים כשעזבתי את הישיבה היא שאלה אותי את אותה שאלה, וכשעניתי "עשרים ושבע" היא אמרה שזה "גיל יפהפה להתחתן בו". אז כנראה שמדובר היה בסוג של קאצ' פרייז.
על כל פנים, במשך שלוש שנים הייתי מורה לאנגלית כמו גם מדריך חינוכי.
השנה הראשונה הייתה קשוחה, הילדים הריחו מקילומטרים את הבשר הטרי ועשו בי שמות. ולך תשתלט על כיתה שלא יודעת מילה באנגלית בזמן שאתה, נאמן למקצוע, מדבר רק אנגלית. הרי זה מניה וביה.
בשנה השנייה חל שינוי לטובה. הניסיון שנרכש בשנה הראשונה יחד עם יוזמות מבורכות כמו ביצוע שירים של הביטלס בתחילת השיעור עשה את ההבדל, ולא עלינו הילדים אפילו טענו ש"אצל הרב יאיר בהקבצה אשכרה לומדים". אם הם רק היו יודעים להגיד את זה באנגלית זה גם היה משכנע.
לאורך כל שלוש השנים שלי בהוראה, בכל פעם שהתלמידים שמעו שנרשמתי למקצועות המכובדים שלעיל הם בהו בי פעורי פה וניסו להבין מה לכל הרוחות אני עושה במחיצתם. לא אצטט בדיוק את הניסוח, אבל הרעיון היה ברור: אם אתה יכול לא להיות מורה, מה אתה עושה פה?
גם מכיוון המורים שמעתי מדי פעם קולות דומים, אבל מזוויות אחרות. מדי פעם היו מבקשים ממני להציג במסגרת סימפוזיון כזה או אחר, ולא תאמינו - הייתי נענה. או אז היו אומרים לי את המחמאה המבאסת בעולם: "שמע, אתה מבוזבז".
הכוונה כמובן טובה, אבל המשמעות הייתה זהה לזו של התלמידים: אתה מבזבז את הזמן שלך כאן. וברוח חג הפסח המתרגש עלינו, אף אחד לא אוהב להרגיש מוחמץ.
אבל אחרי אחת ההצגות הללו ניגש אליי הרב סימן טוב ואמר לי: "יאיר, אתה דווקא לא מבוזבז". ולא, הוא לא ניסה להגיד לי שהפוטנציאל לא היה גבוה מלכתחילה. הרעיון היה, ואינני זוכר את המילים המדויקות, שכל עוד נמצאים בעשייה אי אפשר להיות מבוזבזים.
וזה מה שסיפרתי לצוות המורים האהוב כשנפגשנו שוב אחרי יותר מעשור באדר החולף, שאני מוקיר ומעריך וזוכר לטובה את הזמן ששהיתי במחיצתם ובוודאי לא מתחרט.
כי צדק הרב סימן טוב. בסוף לכל אחד מאיתנו יש אלף מסלולים ללכת בהם ואלף גרסאות של האדם שהוא יכול היה להיות. וכל דלת שנבחר להיכנס בה תסגור בוודאות דלתות אחרות. אבל זה לא אומר שכולנו מבוזבזים, זה אומר שבחרנו לעשות עם עצמנו משהו. וכל עוד אנחנו מתמסרים לעשייה וחווים הצלחה, אין לנו מה לבוא בתלונות לעצמנו או להתייסר על המסלולים האחרים שיכולנו לצעוד בהם.
ואני באמת לא מצטער על שלוש השנים הללו לרגע. לולא הן כנראה לא הייתי מגיע לאן שאני היום, אז מה רע לי?
(אחחח אבל התואר במחשבים)
(טוב די)
לתגובות: [email protected]
***