כבר עם הנץ החמה בבוקר יום ראשון האחרון הבין כל מי שנכנס לבני ברק שהלוויית הרב חיים קנייבסקי, שנפטר בערב שבת, הולכת להיות משהו אחר, אירוע יוצא דופן. המראות בעיר התורה והחסידות באותה שעת דמדומים, שעות ארוכות לפני תחילת המסע, המחישו יותר מכול שאת ר' חיים אי אפשר לצמצם ל"מנהיג הזרם הליטאי", ושאת לכתו לא ניתן לסכם ולסקר רק דרך המשקפיים של עורך דיווחי התנועה ברדיו. אם כבר, אז דרך המשקפיים של כוחות הביטחון וההצלה שהוצבו בשטח.
באותו בוקר מיוחד מצאו עצמם לוחמי מג"ב ושוטרי יס"מ שהשתתפו באלפיהם במבצע המורכב כשהם מעורבים רגשית בנעשה, אולי קצת מבולבלים, מתקשים להחליט באיזה צד של המחסומים הם. ובעצם, למה להחליט? כשנקראו למשימה הם דמיינו, מן הסתם, עוד אירוע של חרדים־נגד־שוטרים־נגד־חרדים, כפי שהורגלו והוכשרו בשנים האחרונות, ושרק לא ייגמר בבואש ומכת"זיות.
לפתע הם יחד כולם באותה הסירה – חשים את הצער, מזדהים עם הכאב, מתרוממים מגודל המעמד, מתפללים שיעבור בשלום. בבוקר הצליח הרב קנייבסקי לאחד בין שוטרים לחרדים שליוו אותו יחד, ובערב בין בית"ר ירושלים בכדורגל למכבי תל אביב בכדורסל, שערכו במשחקיהן מחוות לזכרו, עם שלטי אבל ביציעים וסרטים שחורים על המגרש. מי אם לא ר' חיים. הכי לא "מנהיג הליטאים".
הערבוב היפה הזה החל להתבשל כבר לפני השעה 6 בבוקר, כשבחוצות עיר התורה והחסידות צעדו אברכים וילדים בשחור־לבן לצד שוטרים במדים כחולים וירוקים, ב'ביחד' שמעולם לא נראה טבעי כל כך. הם השלימו אלו לאלו מנייני שחרית מאולתרים בחצרות הבתים וברחובות, לאחר שבתי הכנסת איימו להתפקע מאלפי המלווים שנהרו ובאו לבני ברק מבעוד מועד, בשעות הלילה, מכל רחבי הארץ, כדי להקדים את חסימות הכבישים. שעה מאוחר יותר, לאחר שקיפלו את הטליתות, נערכו מאות שוטרים בנקודת ההתחלה של המסע – בית הרב קנייבסקי ברחוב רשב"ם בעיר, והחלו להציב את המחסומים שאמורים לבלום את ההמון וליצור במקום מרחב סטרילי בזמן ההספדים. הקהל היה ממושמע ולא ניסה להתעמת או להתחכם, וכך מצאו עצמם הכוחות חסרי מעש, מובטלים ממש, במשך כמעט חמש שעות. במקום למלא את הזמן בסיגריות וקפה, כמנהג הלוחמים, הם שלפו כיפות ונכנסו אל בית הכנסת לדרמן הסמוך, המזוהה עם "שר התורה", מנצלים כל רגע לקריאת פרקי תהלים וללימוד משניות לעילוי נשמת הצדיק – מחזה שמעולם לא נראה בשיכון חזון איש.
בשתים־עשרה־אפס־אפס החלה ההלוויה באמירת סליחות, וגם הפעם היס"מניקים השתלבו בהמון כשהם עוצמים את עיניהם ומקבלים על עצמם עול מלכות שמיים, יודעים שאיש לא ינצל את הסחת הדעת הזו להפלת הגדרות ולפריצה פנימה. כשהמסע יצא והחל החלק המורכב ביותר באירוע – ליווי המיטה ופילוס דרכה בין מאות האלפים – הקיפו אותה מאות שוטרים בטבעת אבטחה אנושית עבה במיוחד. עד לרגע זה לא ברור אם ביקשו להגן על הרב קנייבסקי מפני ההמון המבקש ללוותו מקרוב, או שמא פשוט רצו לשמור את הזכות הגדולה לעצמם.
לא מוותרים על גדול הדור
קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה נפטר בישראל מנהיג ליטאי בכיר בלי שפרשנינו לענייני חרדים הכריזו מיד על "קץ עידן המרנים". מהרב יוסף שלום אלישיב דרך הרב אהרן לייב שטיינמן ועד הרב חיים קנייבסקי – תמיד פסקו המומחים בביטחון מלא שכמו אצל הספרדים אחרי לכתו של הרב עובדיה יוסף, כך גם אצל האשכנזים – מעמד ה"ממשיכים" הולך ונחלש. לא עוד "גדול הדור" אחד, חזו, אלא הנהגה מפוצלת. אבל בינתיים המציאות – כולל זו הנרקמת לנגד עינינו – הוכיחה ומוכיחה אחרת.
אכן, פטירת הרב אלישיב לפני כעשור גרמה לפילוג חסר תקדים ולזעזוע עמוק במחנה הליטאי, כאשר חלק מתלמידיו של "פוסק הדור", ובראשם הרב שמואל אויערבך, סירבו לקבל את מנהיגות ממשיכו, הרב שטיינמן, ובחרו לפצל את הזרם המרכזי ולהקים את הפלג הירושלמי. ואולם כאשר נפטר גם הממשיך, לפני כארבע שנים, התברר כי מדובר היה באירוע חולף ולא במגמה מתמשכת. הרב קנייבסקי, שברח כל חייו מהנהגת הציבור, נכנע סוף סוף ולקח אותה על כתפיו, והציבור – כולל אלה שהיו עם רגל וחצי בחוץ – התלכד מאחוריו כמעט כאיש אחד. גם אותו פלג ירושלמי נצר את האש והניח את הנשק כשההנהגה עברה לרחוב רשב"ם. ב־2013 אמר שר התורה על הרב אויערבך כי "מגיעה לו סקילה", כינה אותו "זקן ממרא" ואת תלמידיו "בהמות", והיה זה שהעניק את הגושפנקא החשובה ביותר לרב שטיינמן, שנוא נפשם של הירושלמים; למרות זאת, דווקא בתקופתו פסקו כמעט לחלוטין המאבקים של הפלג במנהיג הזרם המרכזי. אנשיו, שהעריצו את הרב קנייבסקי והתאבלו עליו השבוע, אולי לא קיבלו אותו כפוסק אחרון בענייני ציבור, והם ימשיכו להתקיים כקהילה נפרדת ועצמאית, אבל גם לא עסקו במלחמות ובניסיונות לשלול את הלגיטימציה שלו ככזה, כפי שעשו לרב שטיינמן.
למעשה, אם בקץ עידן המרנים עסקינן, הרי שה"מרן" היחיד שעידנו קץ הוא הרב שמואל אויערבך, זה שבהתנהלותו איים בעצמו לשים קץ לעידן המרנים הגדולים. מאז פטירתו לפני שלוש שנים לא קם מנהיג חלופי מוסכם לפלג הירושלמי, שהולך ומתפצל, הולך ונחלש. עם פטירתו של הרב קנייבסקי צפויה להימשך ואף להתחזק המגמה לביצור מעמדו של "גדול הדור". אם עד עתה הייתה למחנה הליטאי הנהגה דו־ראשית – ר' חיים לצד הרב גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז' ונשיא מועצת גדולי התורה – הרי שכעת הופך האחרון למנהיג היחידי והבלתי מעורער שלו. הפלג הירושלמי, שבז לרב אדלשטיין לא פחות (ואף יותר) מאשר לרב שטיינמן, אומנם ימשיך בשלו, אבל הוא כבר מזמן אינו חלק מהמשוואה, וכאמור – נחלש בפני עצמו. אכן, בקצה השני של המגזר, בקרב החרדים המודרניים יותר (או כפי שהם מכונים בשנים האחרונות – "החרדים החדשים", "החרדים העובדים" ו"חרדים חולצות כחולות"), מנשבים כיום רוחות ורעיונות "זרים" של דמוקרטיה, חופש ושוויון, שמערערים בעצמם על הסדר הישן ומאתגרים מכיוון אחר את מוקדי הכוח, רבנים כעסקנים. ואומנם, לא בכדי הדיבורים על קץ עידן המרנים החלו להישמע עם הופעת האינטרנט והרשתות החברתיות, שהפילו אבנים רבות בחומה שבין הציבור החרדי לעולם שבחוץ, על תרבותו החילונית וערכיו המערביים. אבל עם כל הכבוד לחלוקה הקיימת בציונות הדתית בין קבוצות שהסוציולוגים כבר הגדירו כ"דתיים רבניים" ו"דתיים ריבוניים", אצל החרדים – גם המודרניים והעצמאיים ביותר לא יוותרו על "גדול הדור". כעת הם צפויים להתייצב כולם מאחורי הרב אדלשטיין, שהרי בסופו של דבר מדובר במנהיג הכי מתון, פרגמטי, קשוב ומכיל בסביבה. כן, גם כלפיהם.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***