הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי

הפסוקים האחרונים של פרשת שמיני, מהווים גם מבוא לפרשות תזריע-מצורע. הם כורכים את מושג הקדושה עם טומאה וטהרה, בהקשר של בעלי החיים האסורים באכילה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ ... לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל."

בדרך כלל רגילים להתייחס לשני צמדי המושגים כנבדלים זה מזה: קדושה לעומת חולין וטהרה לעומת טומאה.

הקדושה קשורה למקדש ולקדשיו: המקום המקודש הוא המשכןובהמקדש, האישים המקודשים הם הכהנים העובדים בו, והחפצים המקודשים הם כלי המקדש והקרבנות. ניגודו של הקודש הוא החול –מקומות, אנשים וחפצים שלא התקדשו או שהוצאו מן הקדושה לחולין. המצב הראשוני של האדם והמציאות הטבעית הוא החול, והקדושה היא מעלה הנוצרת על ידי פעולה של הקדשה. על ידי מעשהכדוגמת משיחה בשמן המשחה, או על ידי מחשבה ודיבור: הקדשה לשמים. ענייני המקדש וקודשיו מתפרטים בספר ויקרא בשלש הפרשות הראשונות: פרשיות ויקרא-צו עוסקות בקרבנות ובעבודת הכהנים, ופרשת שמיני עוסקת בהקדשת הכהנים ובהשראת השכינה במשכן ביום השמיני למילואים. בתורה שבעל פה, הלכות מקדש וקודשיו מתפרטות בסדר החמישי מסדרי המשנה : סדר קדשים. באופן ראשוני, קדושה וחולין אינן קשורות לאיסור והיתר או לטומאה וטהרה.

הטומאה היא תופעה הקשורה לגוף האדם. היא נובעת ממגע עם המת, עם מחלות מסוימות ועם הפרשות הגוף. ניגודה של הטומאה הוא הטהרה. טהרה היא המצב הראשוני של האדם והמציאות הטבעית. ניתן להסיר את הטומאה ולחזור למצב הטהרה על ידי פעולות של היטהרות, החל מהזאת אפר פרה אדומה לטמא מת ועד טבילה –הנחוצה לכל הטהרות כולן. ענייני טומאה וטהרה מתפרטים בספר ויקרא בשתי הפרשיות הבאות: תזריע ומצורע. בתורה שבעל פה, הלכות טומאה וטהרה מתפרטות בסדר הששי מסדרי המשנה: סדר טהרות. באופן ראשוני, טומאה וטהרה אינן קשורות לאיסור והיתר או לקדושה וחולין.

אין זיקה ישירה בין מערכת האיסורים למערכת הקדשים ולמערכת הטהרות. אלו הם נושאים נבדלים. אמנם קיימת זיקה משנית ביניהם. לדוגמה יש איסור לטמא את הקודש: אסור לטמא להכנס למקדש או לאכול מן הקודשים. המטמא את הקדשים גם גורם לחלול קדושתם.

פרשת בעלי החיים האסורים באכילה, המופיעה בסוף פרשת שמיני, בין פרשיות הקדשים שבתחילת הספר לבין פרשיות הטהרה שאחריה, משנה את התמונה בשני המישורים. ראשית, היא יוצרת זיקה ישירה בין חטא לבין טומאה. אכילת מאכלות אסורות מטמאת כביכול. שנית, היא יוצרת זיקה ישירה בין טומאה לבין קדושה. בעלי החיים האסורים באכילה מתוארים כטמאים, אכילתם מטמאת כביכול את האדם ופוגמת בקדושתו.

פרשת המאכלות האסורות מהוה מעין חיץ המבדיל בין פרשיות הקדושה שלפניה לפרשיות הטומאה והטהרה שאחריה, אולם היא מהווה גם חוט מקשר ביניהן, שהרי רק בה נוצרת הזיקה המהותית בין קדושה לבין טומאה וטהרה.

יש לתת את הדעת על השוני ועל הדמיון שבין פרשת המאכלות האסורות לבין שכנותיה, פרשיות הקדושה שלפניה ופרשיות הטהרות שלאחריה.

הקדושה של המקדש וקדשיו היא ממשות הלכתית, ריאלית. המקדש, הכהנים והקרבנות טעונים בקדושה, אפשר להקדיש דברים, ואפשר לחללם ולהוציאם מן הקדושה. גם הטומאות שבפרשת תזריע-מצורע הן ממשות הלכתית, כמו-ריאלית: הטומאה מצויה באדם או בחפץ הטמא, היא עבורת למי שבא במגע עם חפץ או אדם טמא, ויש תהליך פיזי שמסלק אותה ומטהר ממנה.

לא כן הקדושה והטומאה שמתוארת במאכלות אסורות. אדם האוכל מאכלות אסורות אינו נטמא בגופו. אין הוא מתחלל מקדושתו במובן ההלכתי, המעשי, בין אם הוא כהן או ישראל. התורה משתמשת במושגי הטומאה והקדושה במובן מטאפורי – לא הגוף נטמא ומתחלל מקדושתו אלא נפש האדם ורוחו. (קיימת גם טומאה ממשית במקרים של נבילה ושרץ, אך אלו שייכות למערכת של טומאות הגוף והמוות, ולא לאכילות האסורות).

קבוצת איסורים נוספת המוגדרת בתורה כטומאה היא איסורי עריות.כלשון הכתוב: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה", "ונסתרה והיא נטמאה", ועוד. גם באיסורי עריות אין מדובר בטומאה ממשית, העוברת מאדם לאדם או לחפץ, ושניתן להטהר ממנה בטבילה. אלא לטומאה מטאפורית, הפוגמת בנפש האדם. גם באיסורי עריות, יש זיקה בין המנעות מן האיסור, המתואר כטומאה, לבין חילולהקדושה, במובן הרוחני ולא המעשי. (קיים גם חילול ממשי של קדושה, קדושת הכהונה וקדושת זרע ישראל המתחללים בביאת עריות ובנישואים פסולים, אולם אין הם עיקר ענייננו כאן).

רש"י נתן לכך ביטוי בפירושו לצו "קדושים תהיו" – "פרושים תהיומן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה".

נמצא שלצד מערכת הקדושה הממשית והטומאה הממשית המתוארת בפרשיות ויקרא-צו ותזריע-מצורע בהתאמה, (והשלמתן בפרשת קדושת הכהנים והקדשים בפרשת אמור ופרשת טומאת המת בפרשת חוקת בספר במדבר), יש בתורה גם מערכת קדושה וטומאה סמלית ומטאפורית, הקיימת בעיקר בשתי קבוצות עבירות עיקריות: איסורי אכילה ואיסורי עריות.

הטומאות הממשיות מחללות מקדש וקודשיו בפועל ממש, ומחייבות את טיהורו של המקדש או ביעורו של הקודש שנטמא, ואילו הטומאות ה"מטאפוריות" אינן מחללות את קדושתו של האדם מישראל באופן ממשי. ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. הדרך להטהר מהן ולשוב לקדושתו היא על ידי תשובה וכפרה, אך לא על ידי פעולות הטהרות מעשיות.

בכל זאת, יש ממד מוחשי וממשי המייחד את שתי קבוצות העבירות האלה, הדבר יוסבר באמצעות עקרון הלכתי המיוחד להן:

בכל האיסורים שבתורה, הדרגה החמורה של האיסור היא עבירה מודעת ומכוונת – מזיד. הדרגה שמתחתיה – שוגג. שוגג הוא אדם שמודע למעשהו אך אינו יודע שהמעשה אסור. השוגג חייב להביא קרבן חטאת ולכפר על שגגתו. דרגה נמוכה יותר נקראת: "מתעסק". זהו אדם שכלל אינו מודע למעשהו. לדוגמה, אדם שנשען על קיר בשבת וגילה שהזיז מתג והדליק או כיבה את האור. אדם זה פטור אפילו מחטאת מפני שמעשהו מחוסר כל דעת וכוונה ולכן אין לו משמעות של עבירה כלל. יוצא מכלל זה דינם של מאכלות אסורות וביאות אסורות, שבהם הדין הוא ש"המתעסק בחלבים (ובכלל זה כל האכילות האסורות), ועריות – חייב שכן נהנה". כלומר, גם אם האדם לא היה מודע כלל למעשיו, יהיה חייב חטאת וכפרה, כדין שוגג. זאת, מפני "שנהנה" - שהגוף נהנה מן העבירה, גם אם אין מעורבת בה דעת בכלל.

הלכה זו מבהירה מדוע עבירות האכילה והעריות נחשבות לטומאות ולמחללות את קדושת האדם: הממד הגופני שבהן עושה אותן למוחשיות כמו הטומאות הממשיות. הוי אומר: ההתייחסות למאכל אסור או לביאה אסורה כאל טומאה אינה מטאפורית לחלוטין, אלא יש בה פגיעה ממשית בטהרת האדם וגופו, ומתוך כך גם חילול של קדושתו. על כן דרשו חז"ל את הפסוק על איסור אכילת שרצים: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא מג). אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם – עבירה מטמטמת לבו של אדם.

יש עבירות שפוגמות ברגש המוסרי, יש עבירות שפוגמות בנקיון הדעת והמחשבה, יש עבירות שהדגש בהן כלל איננו על מה שהן עושות לאדם עצמו אלא על הנזק שהוא גורם לזולת, בכללן רוב העבירות שבין אדם לחבירו. אולם יש עבירות שמחוללות טומאה בגופו של האדם ופוגמות את קדושתו. אלו הן העבירות שבסיסן הוא הנאות הגוף, הכרוכות בצרכים הגופניים ובתאוות הגופניות: האכילה והמין.

יצרים אלו נוגעים לעולם של קדושה, אפשר להשתמש בהם לקדושה,כגון באכילת סעודת מצוה, בעונג שבת ובשמחת יום טוב, ובחיי אישות בקדושת הנישואין.

משכך, אפשר גם לטמא בהם את הקדושה ולחללה. כשם שהטמא שנכנס למקדש או אוכל קודשים מטמא אותם, כך החוטא בעבירת אכילה ועריות מטמא את גופו ומחלל את קדושתו.

דומני שניתן לתאר גם בשפה פסיכולוגית את תחושת הטומאה והטמטום, הסיאוב והחילול, שחש אדם בעקבות עבירות שעשה בתחום האכילה הגסה, הסביאה והעריות. אלו תחושות המופיעות ברמות שונות אצל בני אדם שונים ובתרבויות שונות על פי מידת העידון והרגישות של החברה ושל כל אדם על פי חינוכו וטבעו. הן אינן מזוהות בהכרח עם קוי הגבול של ההלכה היהודית. אך אפשר שדווקא משום כך הן מאפשרות לסבר את האוזן ולקרב לליבם של הבריות את הבנת מצוות התורה, שאינה רק גזירת המלך אלא יש בה ביטוי ממשי למוסר הטבעי של האדם.

למרות שהמושגים של קדושה וטהרה נשמעים לקוחים מעולם דתי, יש להם הד ממשי בטבע המוסרי של האדם, ויש מקום לטפח את הרגישות אליהם גם בחברה הכללית וגם בגישה הנפשית הטבעית שלנו ושל תלמידינו, ולא רק כמושגים תורניים מופשטים.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג