בית הדין לכתחילה בשדרות דן בעניינה של משפחה שהופעל עליה לחץ לוותר על זכויותיה לקבל מענק.
מדובר במקרה בו המדינה הציעה לאחד היישובים בנגב לערוך התחדשות במקום ולפרק את השותפות הקיימת, בתמורה לכך המדינה הציעה שתי חלופות לפיצויים: מענק כספי או קבלת קרקע ללא תמורה לשם בניית בית.
אחת המשפחות בחרה באופציה של מענק כספי ומימשה זאת. לאחר זמן התברר לשאר התושבים שהמדינה מתנה את האופציה של חלופת קרקע רק אם יהיו עשר משפחות שייבחרו באפשרות זו, ומבירור פנימי שלהם התברר שישנם רק תשע משפחות.
נציגות של הקבוצה הזו החלה ללחוץ על המשפחה שכבר קיבלה מענק, להחזיר אותו ולהצטרף אליהם ולבחור בחלופה של קרקע. לבסוף המשפחה הסכימה והחזירה את כספי המענק ובזכותה התאפשר לקבוצה לקבל את הקרקעות.
לאחר כל התהליך התגלה ויכוח בין המשפחה לחברי הקבוצה שכן לטענת המשפחה הובטח לה סכום כספי עבור השינוי שעשו לטובת הקבוצה. מנגד חברי הקבוצה טוענים שישנו מסמך המסדיר את המעבר לקבוצה ושם לא מוזכרת זכות זו.
שני הצדדים פנו לבית הדין 'לכתחילה' לבירור העניין. המשפחה טענה בבית הדין שהחתימה על המסמך אינה תקפה משום שהופעלו עליהם לחצים גדולים ועל כן אין לכך תוקף משפטי וכן שניצלו את תמימותם.
בית הדין קבע כי יש תוקף מחייב למסמך החתום על ידי הצדדים (שו"ע חו"מ סי' ס' סע' ד'). לדברי הדיניים החתימה על הסכם כמוה כמעשה קנין המחייב את שני הצדדים (דיני בוררות, פרק א', עמ' נח). לאור זאת יש לבחון את הטענות הנוספות של המשפחה לכך שהטעו אותם ונצלו את תמימותם.
אולם התובעים מודים שלא היתה כאן כפיה ממשית אלא שהופעל מעין לחץ חברתי לעזור לחברי היישוב לממש את האופציה של קבלת קרקע. לחץ כזה אינו נחשב לכפיה שבגינה ניתן לטעון שאין לחתימה תוקף מחייב.
טיבעו של הסכם בין צדדים הוא שלפעמים צד אחד דוחק בצד השני לקבל את הצעתו, לצד ה'נלחץ' שמורה הזכות לסרב ולבדוק את העניין כראוי. משהסכימו לחתום ללא כפיה, החתימה מחייבת ואין לבטל את ההסכם.
לגבי טענת ההטעיה נקבע שהתובעים הודו שעברו כשלושה חדשים מהפגישה הראשונה בה סוכם על העסקה ועד לחתימת ההסכם. היה לתובעים מספיק זמן לברר את זכויותיהם ומי שלא עשו כך אין להם להלין אלא על עצמם. על כן תביעתם נדחתה לגמרי.