לפני שבע שנים בימי צוק איתן הוציא סמנכ"ל החינוך של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא הרב ד"ר יונה גודמן מכתב חיזוק בעקבות המצב.
כעת החליט הרב להפיץ את המכתב בשנית לעובדי החינוך ברשת והבהיר- "היה אפשר להפיץ את המכתב עם שינוי התאריך, אלא שחשוב להבהיר לתלמידינו שגם הדורות שלפניהם התמודדו עם איומים שונים ועדיין בחרו לצעוד בנתיב האמונה." הנה קטעים נבחרים מהמכתב:
"עלה למעלה עלה". טרור אינו כובש קרקע. הוא נועד לשבור את הרוח ולהחליש את האמונה בצדקת הדרך. על כן, הפיגועים אינם אישיים כנגד אותם אלה שנרצחו. הקרב מתנהל 'על כל הקופה', על הרוח והאמונה, על חוסנה של האומה ודבֵקותה בייחודה ובייעודה. במערכה זו – כולנו חיילים. כל אחד יכול וצריך להוסיף אור ואמונה, בעצמו ולסביבתו. במישור זה, תפקידנו העיקרי הוא לרומם את הרוח.
ניתן וכדאי לחשוב עם התלמידים כיצד אנו, במקומנו, יכולים לחזק את רוח העם, כגון בתליית כרזה גדולה במקום ציבורי קרוב עם אמירות כמו "עם ישראל חי" או: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". ניתן לצאת בצורה מתואמת ומסודרת לרחובה של עיר (על המדרכה...) עם דגלי ישראל; כן ניתן לחלק פתקים המחזקים את הרוח לעוברי אורח. בדומה, ניתן לצאת לרחובה של עיר עם כלי נגינה, לשבת במעגל במדרחוב או במקום מרכזי אחר ולשתף אחרים בנגינה ובשירה... כמובן, ניתן וכדאי גם לארגן מעמד פנימי של שירה, לתלמידים ולצוות, המבטא עוצמה ואמונה.
על פניו, יש שיתהו מה ערכה של תליית שלט בודד או ערכו של ערב שירה חד-פעמי בכיכר? אך באמת, טמון בכך יותר ממה שנראה לעין. בעבר ראינו כיצד אירועים נקודתיים יוצרים תגובת שרשרת אדירה, שאכן מחזקת את רוח העם ואף נותנת רוח גבית מעצימה לכוחות הביטחון. הרי אי אפשר לשלוח הודעת ווטסאפ ל'עם ישראל' עם אמירה "תהיו חזקים", ולכן ההשפעה הקטנה של כל אחד ממקומו, היא שמצטברת ומשפיעה. במובן זה, אנו חלק חשוב במערכה. זקוקים לנו ולרוח שלנו. דווקא עכשיו.
יחד עם זאת, לבניין עמוק ואמתי של רוח העם לדורות, נדרש יותר. בכיתות המתאימות לכך, ראוי לקיים דיון בנושא חשוב זה, תוך ניסיון להבין גם את תפקידנו האישי בבנייננו העצמי בשנים הקרובות, ומתוך כך, לנסות להבין את תפקידנו בהעמקת האמונה בדור.
לאחר פרעות תרפ"ט כתב הרב קוק זצ"ל, מתוך מבט רוחני (ומעשי) רחב:
"כל מי שהוא עוקב אחר סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול לראות בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו – נצמחה אחר כך עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר [...] ומזה עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב, שלא להיות נופלים ברוחנו [...] ברור הדבר, שלפי הערך של הכיסוי (הסתר) הזה (המאורעות) – גדול יהיה האור אשר יגלה, בצאת החלק של תכונת הגאולה, המונח תחת ערימת החושך, לחירות מתוך מאסרו" (שובו לבצרון, מאמרי הראי"ה ב' עמ' 361).
אם כך הוא האמין והתבטא אחרי פרעות כה קשות, עת היינו ציבור חלש תחת שלטון זר, על אחת כמה וכמה שעלינו, שזכינו לחיות במדינת ישראל המתעצמת ונבנית, להרים את הראש ולהתמודד מתוך עוצמה. עלינו להבין שהאמירה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" אינה רק שיר, אלא הבעת עמדה נפשית-אמונית. עלינו לנגב את הדמעות, לאגור כוחות ולהוסיף אור. לקחת את אירועי הביטחון ואת התגובות הנפשיות שלנו כלפיהם, ולהפכם לתחנת כוח המניעה את המשך בניין עולמנו החינוכי-רוחני מחד, ואת פועלנו למען בניין האומה, מאידך.
באמונה, יחדיו, בעזרתו יתברך – נמשיך לצעוד אל עבר הגאולה השלמה.