בשבוע הבא יתקיים כנס אקדמי ראשון מסוגו על מורשת יהדות אתיופיה. על ייחודו של הכנס, בהובלת המרכז הבינלאומי לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו, ומה שצפוי בו, שוחחנו עם פרופ' חגי ארליך, מומחה לאתיופיה ומי שצפוי להוביל את המושב הבינלאומי של הכנס. "מדובר בקהילה שעברה טלטלה עצומה מעצם תהליך עלייתה לישראל. מחברה שהייתה בכפרים הדי נידחים באתיופיה ולא במרכזים העירוניים כמו רוב הקהילות היהודיות בגולה, אל המציאות בישראל. זו טלטלה מוכרת שהם חוו. בנוסף, גם אופי היהדות שהתקיימה באתיופיה היא זו שהגיעה לשם מימי בית ראשון עם תפיסת בית מקדש, קרבנות, טבילה בנהר וחגים מתקופת המקרא, וזו כמובן יהדות לכל דבר, והמעבר ליהדות שבארץ, שהוא גם מעבר בין דורי, זה נוסף למעבר הדי קשה הזה", אומר פרופ' ארליך. כאשר מדובר ביהדות עתיקה ושורשית כל כך ניתן היה לצפות שהיהדות הקולטת תתייחס אליה כאל גורם מחכים ומחבר להיסטוריה היהודית, אך לא כך קרה. פרופ' ארליך קובע כי אכן "הבעיה היא לא שלהם. הדבקות שלהם ביהדות במשך מאות שנים הייתה בתוך חברה נוצרית עם מסורת מקראית כשהם יודעים שעתידם הוא כאן, בירושלים. לכן להם לא הייתה בעיה עם המעבר, אבל הבעיה הייתה איתנו כקהילות המארחות". הפער הזה, מסביר ארליך, יצר "תחושת כעס על הצורך לעבור תהליכים כדי להתקבל ביהדות, בעוד מדובר ביהדות מושרשת שקיימת אצלם עם גאווה גדולה כל כך". על הפערים בין היהדות שם וכאן מציין פרופ' ארליך את הדילוג של יהדות אתיופיה על המשנה התלמוד וספרות חז"ל, למעשה על ארון הספרים היהודי הקלאסי ועל ההשלכות הנובעות מנו כדוגמת חג הפורים ומועדים אחרים, "הם רוכשים את זה כאן". לעומת זאת אחזה יהדות אתיופיה בדינים עתיקים שמופיעים במקרא ולא נשמרו לאורך הדורות. עוד באותו נושא: שגריר ישראל באתיופיה סולק מאירוע הסכם חדש לשיתוף פעולה באנרגיה ובמים הרב לאו: ישנה הגירה נוצרית מאתיופיה אימו של קלקידן קיבלה את הבשורה באתיופיה בהתייחס למה שאולי מפריע לחברה הישראלית לגשר על פער התרבות ולהתחיל לראות במורשת יהדות אתיופיה בסיס להיכרות עם פן נוסף ומחכים של היהדות, מציין פרופ' ארליך גם את הגזענות שקיימת בכל חברה, כדבריו, וגם בזו הישראלית. "מעבר לזה, ברבדים העמוקים יותר, יש את עניין ההשכלה וקבלת האחר גם בציבור הישראלי הכללי וגם בקרב בני העדה, שהם כבר ישראלים מבחינת ההשכלה. שם אין פערים לבד מנושא הגזענות שרובה המכריע הוא סתם גסות רוח כללית. עם זאת יש משהו ביהדות שיוצר את המכנה המשותף, ובישראליות יש את ההשכלה והשירות הצבאי שמייצרים סל קליטה רוחני, אבל בעיות יסוד נשמרות ואין להן מרפא אלא לימוד והשכלה". "אצל בני העדה עצמם ללמוד על אתיופיה ולהתגאות בה, אחרי שהדור הראשון החביא את תרבותו מתוך תחושה שהגיעו מעבר להרי החושך, להיות גאה באתיופיות זה המפתח ושהציבור הכללי ילמד קצת יותר על כך ויפתח עיניים", אומר ארליך ומציין כי בעיני בני העדה כואב לראות את היחס המוצדק שישראל נותנת לאוקראינה והפליטים שמגיעים משם, בעוד המלחמה באתיופיה זוכה ליחס צונן עד כדי התעלמות. ואולי, שאלנו, המקור להתעלמות הזו, הוא העובדה שהמלחמה באתיופיה פחות מצולמת ופרטיה אינם מגיעים אלינו? "העיקר הוא הבורות, תחושה שמה שרחוק מאיתנו לא חשוב. זו מלחמה לא פחות פוטוגנית מזו של אוקראינה. יש מסך של בורות ודעות קדומות שמונע את ההתעניינות". בדבריו שב פרופ' ארליך וקובע כי המענה לאותה בורות האוטמת את הלב הוא הלימוד וההיכרות עם "מעיין שלם של ידע. זה לא רק סיפור עלייתם לפה. זה אבן חן על הפרצוף של הציונות. הדור השלישי והרביעי כאן הוא כבר ישראלי. יש גם במה להתפאר". על קביעתו זו לפיה נכון להתמקד גם בהישג המרשים של קליטת העולים והשתלבותם, שאלנו אם הוא מזהה גורמים שמנסים להלהיט את בני העדה למחאות אזרחיות תוך תיוג מחאתם כזהה לזו של השחורים באמריקה. "בכל חברה יש קיצוניים שמנסים להלהיט את הרוחות", משיב פרופ' ארליך וקובע: "יש הבדל עצום בין הקהילה של השחורים בארה"ב לבין היהודים מאתיופיה כאן. שם שלחו אניות להביא שחורים מאפריקה להיות עבדים. כאן הבאנו אחים למדינה כאזרחים".