חודש ניסן כבר כאן ואיתו הצרכים המרובים. לפני הכול קמחא דפסחא עבור אלה שאין להם, ואחר כך רשימת הקניות האין־סופית: סרוויס חדש כי אין מספיק כלים, בגדים לחג כי אלה של שנה שעברה כבר לא, שואב אבק חדש כי הקודם מקרטע, ואולי על הדרך ספות חדשות, כדי שנרגיש שהשואב שקנינו מנקה מצוין.
צבע לקירות וגם לדלת הכניסה המתקלפת, ואם כבר אז גם שטיח כניסה. אה, ושלט לדלת, ומתנה להורים, ולילדים, ולעצמנו גם, כי לא יפה לקפח. ולצד כל אלה רשימת סופר שאורכה כאורך גלות מצרים, ובסופה תפוצ'יפס. המון תפוצ'יפס, כי אין פסח בלי החטיף הבלתי אפשרי הזה.
חודש ניסן הוא נפלא ואביבי ועושה חשק לרקוד. אבל ההוצאות בו מרובות. ולכן דווקא הקריאה לנתינה שלא עולה כסף, זו שדורשת רק לפתוח את העיניים ואת הלב לצורך של חברים שנמצאים בכל יישוב ובכל קהילה, היא הזדמנות שלא כדאי לפספס.
***
יום הזיכרון לחללי צה"ל. שתינו לובשות כחול־לבן, העיניים שלנו אדומות. עוד מעט יתקדש עלינו יום העצמאות, אבל אנחנו עוד לא מוכנות. תמיד המעבר הזה כל כך חד, מעצבות גדולה לשמחה עצומה. הייתי בטוחה שהקושי שלנו דומה, שאנחנו חושבות על אותם הדברים, כואבות את אותו הכאב. אנחנו חברות כבר הרבה שנים, אבל רק עכשיו היא מגלה לי את ליבה. "יום הזיכרון כל כך קשה לי. אני נוכחת בטקסים, יושבת בקהל, מאזינה לשירים. הדוברים מספרים על האח שנפל ואני חושבת על אחי. הם מדברים על ההיעדר ועל החוסר, משחזרים את רגע ההודעה ומשתפים שהמשפחה השתנתה לבלי הכר. אני מקשיבה להם רועדת ומתייפחת. הם מדברים עליי, על המשפחה שלי, אבל אנחנו לא שייכים ליום הזה. אחי נהרג בתאונת דרכים כשהיה נער צעיר. הוא לא היה חייל. הכאב כל כך דומה, אבל לנו אין מקום".
איש איננו כופר בחשיבותו של האבל על חיילים או על אזרחים נפגעי פעולות האיבה. לאובדן הזה יש הכרה מיוחדת במדינה שלנו, וכך ראוי. אלה הם קורבנות ציבור, אנשים שחייהם נגדעו בשל המאבק הלאומי של כולנו. כעם, אנו מחויבים להרוגים ולבני משפחותיהם בשותפות באבל, בחיבוק תמידי ומתמשך, בקצבאות משקמות, בטיפולים נפשיים ובהנצחה. על כל זה אין ערעור.
אבל לצד חללי צה"ל וקורבנות הטרור, ישנם ילדים ומבוגרים שהלכו לעולמם בטרם עת. הם נפגעו בתאונה או נפטרו ממחלה, או שפתיל חייהם קופד בדרכים אחרות. חסרונם מותיר חלל גדול ותהומות עמוקים של עצב. להתמודדות הזאת יש מקום בזמן המחלה ובזמן השבעה. השכנים והחברים מתגייסים לסייע בארוחות ובהסעות. הם אפילו משעשעים את הילדים שנשארים בבית, כשההורים נוסעים לטיפול עם הילד החולה. אבל אחר כך זה נגמר. ימי הזיכרון הופכים פרטיים. השיח על השכול הופך לרגיש. החברים לא יודעים אם ואיך לשאול, ואולי אם לא ידברו על זה, הדבר יקל על בני המשפחה. מן הצד השני, בני המשפחה השכולה חווים לא רק חוסר גדול, אלא גם בדידות. כי אין מי ששואל ואין מי שמתעניין ואין מי שמבין שהם מתגברים כארי בכל בוקר כדי לקום ולהתלבש ולהכין סנדוויצ'ים לילדים הנותרים, והם מתאמצים להמשיך לחיות באמת ובעוצמה כי ככה צריך. ומי חושב על האחים השכולים, שאיבדו גם את האח וגם את ההורים שהיו להם לפני שהכול קרה?
פיני רבינוביץ', אביה של דסי רבינוביץ' שנפטרה ממחלת הסרטן לפני 25 שנה, הקים את עמותת 'יקיר לי - יד ולב לשכול האזרחי' בדיוק בגלל הצורך הבלתי נראה של המשפחות האלה. כבר שנים מלווה רבינוביץ' הורים ואחים שכולים ועוזר להם לקום על הרגליים אחרי שחוו מוות אזרחי. רבינוביץ' מבקש לקבע שבוע כזה בשנה, שבו הקהילות והיחידים שמרכיבים אותן פשוט ייתנו מקום. שהאנשים הסובבים יעניקו את ההכרה שלהם בעצב ובחוסר הזה, יניחו יד מנחמת על כתף, ילחשו "אנחנו איתך". בשבת האחרונה חווינו שיח כזה בקהילה שלנו. שתי נשים סיפרו את סיפוריהן. הן שיתפו בטראומה ובהתמודדות, בהומור הפנימי השחור ובעוגנים שהיו להן כדי לצלוח את הדרך. הקשבנו והרגשנו שאנחנו לוקחות שבריר זעיר ממה שהן נושאות על גבן כל השנים, ומאפשרות להן לנער את הכתפיים רק לרגע, להחליף כוח לפני שהן עומסות את המשא הזה בחזרה. לצערי אנחנו לא יכולים למנוע מטרגדיות להתרחש, אבל אנחנו כן יכולים להישיר מבט, לומר מילה טובה, לראות את הכאב ולא להשאיר אותו שקוף.
הציטוט המפורסם ביותר של דסי רבינוביץ' המדהימה, שנפטרה כשהייתה בת 19 בלבד, הוא 'עיגולי השמחה'. המקור הוא הקלטה שהקליטה למשפחה לאחר שזו באה לבקר ולשמח חולים בבית החולים רמב"ם. "לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול שמחה. לפעמים העיגול קטן, אך הוא יכול לגדול, לגדול ולגדול... כאשר עיגול השמחה גדול, הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף, מקומות שלפעמים כואבים. ככל שיש יותר עיגולים קטנים, פחות מקומות כואבים. יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן, ולנו יש תפקיד - לעזור לו לגדול. ודאי אתם שואלים 'איך?' כל אחד מאיתנו חושב על דרך. אפשר להביא לו סוכרייה, לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור, או אפילו לומר לו 'בוקר טוב, מה שלומך היום?' והכי חשוב זה לעשות זאת בכיף, בשמחה, מכל הלב", כך אמרה דסי. נדמה שאביה ממשיך את צוואתה ומסייע לכולנו לראות סביבנו אנשים עם עיגול קטן ומקומות כואבים, לנסות לרפא ולהפוך את העיגול לקצת יותר גדול.
לתגובות:[email protected]
***