פרופ' אלישע האס
פרופ' אלישע האס צילום: עצמי

אגודות מדענים, קרנות שונות ומדינות נוהגות להעניק פרסים מכובדים לבעלי הישגים מקצועיים המביאים כבוד ויתרונות נוספים לאנושות. כל הגופים נותני הפרסים מקבלים החלטות על סמך חוות דעת מקצועיות של ועדות מקצועיות.

גם פרס ישראל מוענק על ידי שרי החינוך בעזרת המלצות של ועדות מקצועיות. אולם, פרס ישראל אינו פרס שמדענים נותנים למדענים. זהו פרס שבו החברה הישראלית מוקירה מי שתורם תרומה משמעותית (כולל מפעל חיים) לחברה בישראל. ולכן שר החינוך אינו חייב לתת פרס למי שפוגע במפעל לאומי כגון אוניברסיטה בישראל.

זכותו וחובתו של כל שר בישראל לשקול את העניין של הציבור בבואו להחליט על הענקת הוקרה למישהו גם אם הועדה המקצועית מצאה אותו כשיר מבחינת טיב ההישג המקצועי. ההגנה על החברה בישראל והחרדה למניעת מעורבות פוליטית ביחסים בתוך האקדמיה בישראל צריכים להיות נר לרגלי הממשלה בכל החלטה הקשורה לאקדמיה.

ראוי לציין שחוק ההשכלה הגבוהה (1958) העניק לאקדמיה בישראל אוטונומיה בהקצאת משאבי משלם המיסים לחוקרים במוסדות האקדמיים בישראל. גם הקצאת משאבי המדינה באקדמיה נעשית באמצעות המלצות של ועדות מקצועיות פנימיות במערכת האקדמית, בשקיפות מוגבלת מאוד. זוהי מערכת השיפוט על ידי עמיתים המבוססת בלעדית על יושרה ואובייקטיביות, וזו משימה לא קלה.

כל קריאה לחרם, ממי שמורמים מחבריהם באקדמיה על ידי פרסי הוקרה, עשויה לגרום להטיה מודעת או בלתי מודעת בכושר השיפוט האובייקטיבי של חברי ועדות השיפוט. ההליך של שיפוט על ידי עמיתים שביר, ועדין, וצריך לשמור עליו משמר מכל משמר. הקריאה לחרם מרעילה את מערכת השיפוט על ידי עמיתים ולכן חשוב להוציא את הקריאות לחרם מתוך הדיון הציבורי בישראל על ידי הימנעות ממתן הוקרה למי שמקדם חרמות פנימיים ואף חיצוניים.

לאור כל זאת, נכון עשו שני שרי החינוך אשר בתוקף סמכותם נמנעו מהענקת פרס ישראל לפרופסור עודד גולדרייך חרף עמדתה של הועדה המייעצת המקצועית.

השבוע חרג הבג"ץ מסמכותו בהחלטה הכופה על שרת החינוך הענקת פרס ישראל למדען שקורא לחרם על מוסדות אקדמיים ישראליים, דבר המנוגד לחוק החרם שאושר בכנסת. בפסק דינה מנמקת כבוד השופטת יעל וילנר את הכשרת הקריאה לחרם בכך שממשלת ישראל עצמה חתמה על הסכם עם האיחוד האירופאי, הסכם אשר מחריג את אוניברסיטת אריאל. בכך מוסיפה השופטת כניעה שניה על בסיס נזק שכבר נגרם על ידי כניעה ראשונה.

אכן, ממשלת ישראל טעתה טעות חמורה בכניעתה לאולטימטום האירופאי במו"מ על הסכם Horizon 2020 , שכן זאת לדעת, הכספים המוזכרים בנימוקי פסק הדין אינם כספי האיחוד. אלה סכומי עתק של משלם המיסים הישראלי אשר מוענקים לקופת ארגון המחקר של האיחוד האירופאי. חוקרים ישראליים זכאים להגיש בקשות למענקים (אירופאים לכאורה) למימון תכניות מחקר, ובכך בפועל מוחזרים כספי משלם המיסים הישראליים לישראל (עם אפשרות לתוספת או להחסרה).

אלא, שהכספים חוזרים בתנאי שהם משרתים אינטרסים זרים. מערכת השיפוט האירופאית פועלת לפי שיקול צרכי האוכלוסיה באירופה שהם שונים מאוד מצרכי הציבור הישראלי. ל"מענק" אירופי כזה מוצמדים תנאים שונים מהתנאים של מענקי המחקר הישירים של ממשלת ישראל וכך נצילות הכספים מבחינת התוצרת המחקרית הישראלית נמוכה ביחס למענקים מקומיים. בדידי הווה עובדה, מענק המחקר שקיבלתי מארגון המדע האירופי (כספי המיסים שלנו) היה הפחות יעיל מבחינת תוצרי המחקר, עקב הגבלות שכפו עלי כללי הביורוקרטיה של בריסל.

כמוכן, האיחוד מתנה חלק ממענקי המחקר בשיתוף כפוי עם מדענים ממדינותיו וכך הניסיון מוכיח שישראל נאלצת לסבול זליגה מתמדת של ידע ישראלי מקורי ופירותיו, למדינות זרות. ובנוסף לכל זאת האיחוד כופה על ישראל את החרם שלו נגד מוסדות שבהם לומדים עשרות אלפי סטודנטים ישראליים. כך יוצא שההסכם שחתמה ממשלת ישראל הוא כניעה לאיחוד האירופאי וטעות מבחינת האינטרס של משלם המיסים הישראלי.

כבוד השופטת טועה בכך שמוסיפה כניעה שניה שאינה תחת לחץ חיצוני, אלא מרצון. אנו רואים בכך שיקול מוטעה.

לכן אני קורא לכל אזרח בישראל למחות על החלטת בג'ץ השוללת משרת החינוך את שיקול הדעת של מי שנבחר כנציג ציבור שבידו הסמכות וגם האחריות.

לאור כל זאת אני קורא לשרת החינוך לבטא את התנגדותה להחלטה שגויה של בית המשפט המתערב בנושאים שאינו נושא בשום אחריות למהלכם ולחזק את התמיכה במוסדות האקדמיים הישראליים בתחומי יו'ש על ידי הימנעות מהשתתפות בטקס הענקת פרס ישראל למי שקורא לחרם אקדמי.

פרופ' האס מכהן כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי