ד"ר צבי סדן
ד"ר צבי סדן צילום: עצמי

אוניברסיטת בר-אילן חוצבת גורל ביד רמה

בשנת 1955 יסדו הרב עמנואל רקמן ופנחס חורגין את האוניברסיטה, שמטרתה הייתה לשלב מסורת ולימודי יהדות עם מחקר מדעי מודרני. האוניברסיטה נקראת על שם הרב מאיר בר-אילן, ממנהיגי תנועת 'המזרחי' בארה"ב.

עד רצח רבין הייתה בר-אילן מוסד אקדמי דתי. אחרי הרצח, וההאשמה שהוטחה באוניברסיטה, שבה למד יגאל עמיר, כאילו יש לה אחריות כלשהי לרצח הזה, הפכה בר-אילן לגורם שמקדם אידאולוגיות פוסט-מודרניות. היום המוסד הזה כבר מתבייש בעברו. פסקה אחת קצרה הם הקדישו באתר הבית שלהם לעבר הדתי של המוסד הזה. הידע העובדתי, ההיסטורי, כמעט והועלם.

בהתאמה למגמה החדשה הזאת הוקם בשנת 2001 'מרכז רקמן לקידום מעמד האשה ע"ש רות ועמנואל רקמן', שהיה נשיאה הרביעי של האוניברסיטה.

באותו הזמן בערך הקימה שם דפנה יזרעאלי את 'התכנית ללימודי מגדר'. יזרעאלי, שבין יתר פעילויותיה שמשה גם כסגנית נשיאת 'הקרן לישראל חדשה', קידמה את הפמיניזם הרדיקלי בישראל באופן שקשה לאמוד אותו. בנוסף, בשנת 2011 הוקם בבר-אילן 'פורום סופי דיוויס לחקר מגדר, סכסוכים וישובם'. חלק מאותו סגל של מרצים ומרצות שמלמד פמיניזם ומגדר, מלמד גם בפקולטות למשפטים, סוציולוגיה, חינוך ועוד, שבהן ה'מיזאנדריה' כבר הפכה ל"נורמלי החדש". אוניברסיטת בר-אילן היא היום מוקד כוח שמשפיע על ישראל באופן העמוק ביותר.

וצריך להדגיש שבחסות המוסד האקדמי הזה מושתקים ב"אלימות אקדמית" הקולות הביקורתיים כלפי ה"תאוריות" פוסט-מודרניות (פמיניזם רדיקלי, מגדר וקוויריות הן רק שלוש מהן), שאין שום קשר בינן לבין ידע אקדמי, במובן הקלאסי שלו – מכלול העובדות והמסקנות שנובעות מהן כלומר, ידע שמחויב לאמת, עד כמה שאפשר לדעת אותה.

לעומת הידע הזה, "יֶדַע" במובן הפוסט מודרני שלו נוצר באמצעות ה"שיח" (הדיבור על דברים), שנועד מלכתחילה לשרת את הפוסט מודרניזם. מכאן התפיסה הנפוצה כל כך, ש"לא יודע" הוא כל מי שמתנגד לפוסט מודרניזם. נגזר מזה שיהודי דתי למשל, הוא בהגדרה חסר דעת, חשוך, ריאקציונר, רק מעצם היותו יהודי דתי. בעולם כזה יהודי שנאמן למוסר המקראי יכול להיות זוכה פרס נובל ועדיין להיחשב כאדם חסר דעת וחשוך. הוא פשוט לא יכול להיות משהו אחר.

כאשר "ידע" כזה מוכשר כידע אקדמי, הוא מאפשר להגיד כל דבר, כל עוד הדבר הזה תורם במשהו לצבירת כוח פוליטי. כך למשל, בדצמבר 2019 קיים 'מרכז רקמן' כנס באוניברסיטת בר-אילן, שכותרתו "אוטופיות קוויריות". הכנס נערך תחת אבטחה כבדה. המפגינים המעטים שרצו למחות מחוץ לאולם הועלמו כלומר, הורחקו לצומת גהה, ל"סיביר" אם תרצו. הפרט הזה חשוב מפני שהפמיניזם הרדיקלי תמיד מדבר בשם סיסמאות ריקות אך מפתות כמו "הדמוקרטיה" ו"העצמת נשים" כדי להצדיק את השתקתם של מתנגדיו ולהציגם "כחשוכים".

באחת ההרצאות דובר על האפשרות לשנות את נוסח "ברכת הדמדומים" שמופיעה בתפילת המנחה הרפורמית לערב שבת. הנוסח המוצע "לברכה" הזאת מבטא במשפט אחד את כל "התאוריה הקווירית", שדוחה כל אפשרות של זהות קולקטיבית. והנוסח אומר, "כולנו אנשי דמדומים. אי אפשר לקטלג או להגדיר אותנו. אנחנו זהויות ואהבות רבות, מגדרים רבים ונטולי מגדר". המילה "none" (אף אחד) תורגמה ל"נטולי מגדר".

המשמעות היא ש"הברכה" הזאת מבקשת לאיין כל זהות אנושית, פרטית ובוודאי קולקטיבית. מכאן שהאוטופיה הקווירית, ולא רק היא, מבקשת לאיין את הזהות היהודית, ולכן גם את עם ישראל ומדינת ישראל. זה מחייב את המסקנה שהאוטופיה הקווירית, שמופצת בחסות אוניברסיטת בר-אילן, היא החלום הרטוב של כל אנטישמי.

הילו גלזר נושא בלב תקווה יוקדת

ההקדמה הזאת אמורה לאפשר להבין טוב יותר מה עומד מאחורי עוד כנס בחסות אוניברסיטת בר-אילן, שכותרתו, "תגובות הנגד להישגי תנועת הנשים". הטריגר לכנס הזה הוא מאמר של הילו גלזר, "הכירו את הפורום החדש שנאבק ב'טרור הלהט"בי' ובשוויון מגדרי", שפורסם ב'הארץ' (12.9.21). גלזר, שהוא דוגמה מצוינת לגברים פמיניסטים רדיקליים, כתב את הדברים בעקבות דיון בכנסת שעסק בהצעת החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה. הוא נחרד מהדברים של ח"כים מהליכוד, כמו שלמה קרעי שדיבר על חוק "שישגע ויהרוס משפחות".

הח"כים, כך לפי גלזר, תודרכו על ידי "פורום הארגונים למען משפחה", שמורכב מ-15 ארגונים שונים. המאבק של 'הפורום', אומר גלזר, צלח, והצעת החוק נבלמה. ה"הישג" הזה, הוא ממשיך להזדעזע, עלול לגרום לכך שינתן "טיפול הולם לכלל נפגעי האלימות מבלי שהפגיעה תהיה מזוהה עם גברים בהכרח". שערו בנפשכם עוול שכזה, טיפול הולם, שוויוני, לנפגעי אלימות ללא התחשבות במינם הביולוגי.

את מנוחתו של גלזר טורדת המנגינה "שמרנית-רפובליקאית" שמעלה על נס את ערכי המשפחה. הוא גם מודאג מאוד מכך שאנשים כמו מיכאל פואה, ממייסדי 'מנהיגות יהודית', פועל במרץ כדי למנוע "מהלך מכוון לפירוק המשפחה הטבעית". הוא גם לא אוהב את "אבות למען צדק", ארגון ששם לו למטרה "למגר את האפליה, האלימות והדיכוי נגד אבות ולקדם שוויון בין המינים", כי כולם יודעים שאפליה נגד גברים לא קיימת, גם אם נתונים יבשים מראים שאפליה כזאת קיימת. כי ידע לא מגיע מנתונים. ידע הוא מה שאומרים האנשים הנכונים. וגלזר גם יוצא נגד ארגון "שוברות שוויון", שקורא לנשים "לחזק נשיות, אמהוּת ומשפחה" ובקיצור, הוא מתעב את כל מה שהוא לא "הנורמלי החדש", שמכתיב סדר יום שמנוגד לא רק לתפיסה "השמרנית", הריאקציונרית כביכול, הוא מנוגד לכל הערכים שעליהם קמה מדינת ישראל.

זקפי ראשך, נפשךְ עוד לא שׁחה

והילו גלזר הזה הבהיל כהוגן גם את הסגל הרדיקלי של בר-אילן, שמה שמעניין אותו עכשיו זה לא אבא ואמא, ואפילו לא הורה 1, הורה 2. מה שמעניין אותו באמת זה כיצד לקדם את התאוריה הקווירית לקראת היום שבו האיון המגדרי יתורגם ליצירתן של צורות חיים חדשות, סינטטיות; ליצירתו של ה"סייבורג", אותה ישות קיברנטית על-אנושית, בדיונית כרגע, שנוצרת מרכיבים ביולוגים ומלאכותיים. במלים אחרות, גם בחסות הכנס הזה אוניברסיטת בר-אילן מקדמת אידאולוגיות שרוצות ליצור עולם "פוסט אנושי".

ואומרות את זה בדרך כזאת או אחרת פמיניסטיות מובילות. כבר בשנות התשעים רוקנה ג'ודית באטלר את המושג "אשה" מכל משמעות. בעיניה המגדר "אשה" אינו יותר מאשר "מופע" שבונה מציאות מגדרית. מכאן שהמגדר בכלל, כל מגדר, הוא בהגדרה מדומיין, לא אמיתי. ובאותו עשור פרסמה דונה האראווי את "מניפסט הסייבורג", שבו היא משווה את הפמיניזם לדוֹגמה כנסייתית שמשעבדת את האדם, במקרה של הפמיניזם למגדר "אשה", במקום לשחרר אותה מכל מגדר.

הסייבורג, היא כותבת במאמר רב ההשפעה הזה, "הוא יצור בעולם פוסט-מגדרי; הוא מנותק מדו-מיניות, סימביוזה טרום-אדיפלית, עבודה חסרת ניכור, או פיתויים אחרים של שלמות אורגנית". ואם לא הבנתם את המשפט הזה לא נורא. זה חלק מהמהלך הפוסט מודרני, שמבקש להפוך את העולם שלנו לחסר פשר. אז במלים פשוטות יותר, מה שהאראווי בעצם אומרת זה שהפוסט-מודרניזם, מושג מתעתע בכוונת מכוון, נועד להשיב את העולם ל"תהו ובהו", כדי שיהיה אפשר לברוא עולם חדש, שבו את "ויאמר ... ויהי כן" המקראי יחליף "השיח" הפוסט מודרני, שבכוחו לברוא יצורים חדשים כיד הדמיון. לא סתם מכנה האראווי את הפמיניזםblasphemy , גידוף, מושג דתי שאותו היא שאלה מהנצרות.

אנו דוגלים בעוז בשם מחר, וטור אל טור נלך תמיד אחורה

אז הסגל הפמיניסטי המקצועי של בר-אילן נבהל, אבל ממה בדיוק? בהזמנה לכנס "תגובות הנגד להישגי תנועת הנשים" נאמר שהם נבהלו מההצלחות של 'פורום הארגונים למען משפחה', שהחשובה בהן היא סיכול יוזמת החקיקה שעוסקת ב'אלימות כלכלית נגד נשים'. בהצעת החוק הרדיקלית הזאת כבר מובלעת ההנחה שאין אלימות כלכלית נגד גברים. כלומר, גברים אף פעם לא יכולים להיות קרבנות של נשים. זה שקר גס, אבל רק בעולם שבו הידע קשור גם לאמת.

עוד הצלחה של 'הפורום' היא "האשמתן של נשים באלימות נגד גברים". גם כאן מובלעת ההנחה שנשים אינן אלימות. וגם זה שקר גס. הנתונים (המצונזרים בחוגים למגדר) מראים שנשים אלימות כלפי גברים באותה מידה שגברים אלימים כלפי נשים. עוד הישג של ה'פורום' קשור לעניין של ניכור הורי, שגברים סובלים ממנו יותר מנשים. בכל הישג כזה, כאמור, רואים מארגני הכנס הזה, שחוסים תחת מטריה אקדמית של אוניברסיטה מכובדת, "איתותים חזקים ... של תנועות ריאקציוניות ... ומבני הדיכוי הפטריארכליים (ש)נהנו מעמדת כוח בלתי מעורערת".

כדי ללמוד איך מתמודדים עם ה"איום" השמרני והחשוך הזה, ביקשו המארגנים גם את עזרתה של פרופ' מיקֶה פֶרלוּ (ולא מיק וורלו כפי שנכתב בהזמנה), ששקועה עד מעל לאוזניים שלה בעולם הפוסט מודרני; אותו עולם שבו הידע (מדע) הוא תוצר של כוחות חברתיים דכאניים (שיצרו "גברים לבנים"), שקובעים מה אפשר לדעת. אם זה לא היה עניין רציני כל כך, היה יכול להיות משהו משעשע בדמות הזאת של פרלו, שכן אחרי הכל מדובר בנשאית לבנה של ידע "לבן" שמשתמשת בידע הזה כדי לשכנע אותנו שמדובר ב"לא יֶדַע". אם היא לא איזה מיצג סימובלי של האוּרוֹבּוֹרוֹס, אותו נחש מיתולוגי שבולע את עצמו, אז מה כן?

וההבנה שלה שכוח בונה "ידע", מובילה אותה למסקנה שכל התנגדות לפוסט מודרניזם אינה לגיטימית, כי התנגדות כזאת מבוססת בהכרח על "לא ידע". התנגדות לא לגיטימית (היא כותבת בספר שלה, סוגים שונים של התנגדות לשוויון מגדרי באירופה), "היא כל פעולה שבה כל עמדה המתנגדת לפוליטיקה הפמיניסטית ולפוליטיקה של מגדר + שוויון, נעשית באופן כזה שאפשר לצפות ממנה שתשפיע או משפיעה בפועל על הפוליטיקה או קביעת מדיניות". במלים אחרות, מה שפרלו אומרת בעצם זה שכל מי שלא מקבל את דעתה אינו בר דעת. כך, בשם הדמוקרטיה והשוויון והשלום והחמלה הנשית, הפכה פרלו (והפמיניסטיות של בר אילן) את מתנגדיה ל"לא אדם" כלומר, ל"אחר" שאין להכיר בו ואסור לקבל אותו.

ואם נחזור רגע לאותם מפגינים ש"הוגלו" לצומת גהה כדי לא להפריע לבנייתן של אוטופיות מיזאנדריות וקוויריות, והיה אם חסידי האוטופיות האלה יתפסו את מושכות השלטון, זה פחות או יותר מה שמצפה לכל "המתנגדים", שחושבים שהעולם בהנהגתם הולך לקראת תהו ובהו, לקראת אותה "שעה גדולה".