קָדֵשׁ – (עושים קידוש על היין). החג הלאומי נפתח דווקא בפנייה אל האדם הפרטי: את, אתה - קדשו את חייכם!

אל תישארו מצומצמים בחייכם הפרטיים, אלא חברו אותם לשרשרת הדורות הלאומית הנולדת בליל זה, מצאו את המסלול הייחודי שלכם בדרך אל הקדושה.

וּרְחַץ – (נוטלים ידיים ללא ברכה). אחרי ההכרזה על השאיפה להגיע לקדושה, יש לטפל במדרגתנו הנוכחית: רחצו וטהרו את הפעולות הנעשות באמצעות הידיים (שהם ביטוי לכלי העשייה הנוכחיים), מה שיוביל אתכם באופן מדורג אל המטרה.

כַּרְפַּס – (אוכלים ירק טבול במי מלח). בלילה מיוחד זה יש מקום גם לנטיות שאנו נזהרים מהן כל השנה כולה. אוכלים ירק, שמטרתו לגרות את התיאבון (מתאבן), ומצהירים על המטרה: להעלות את הממדים החומריים אל הקודש המופיע בו. לכן, באופן חריג, בלילה זה אנו מתירים לעצמנו לגרות את יצר האכילה.

למכירת חמץ לחצו כאן

לתרומות קמחא דפסחא של ארגון רבני קהילות לחצו כאן

יַחַץ – (חוצים את המצה לשני חלקים: חלק לארוחה עכשיו, וחלק למצת אפיקומן בסוף הסעודה, הנאכלת דווקא אחרי ששבעים). עדיין אין להתבלבל ולטשטש בין המדרגות: יש לחצות ולחלק בין האכילה המשמשת אמצעי לקיום גופנו הבאה מצד הרעב – שתתבטא בארוחה, לבין האכילה בעלת הערך העצמי, שתתבטא באפיקומן שנאכל בסוף הארוחה, לאחר שנשבע.

מַגִּיד – (אומרים את ההגדה). כדי לקדש את הממדים הנמוכים של המציאות, יש לפתח תודעה ברורה המוגדת ב"פה-סח". אנו משוחחים בלילה הזה על אודות השחרור מהעבדות שבה היינו במצרים, הן בצד הפיזי הן בצד הנפשי, וכיצד מגיעים לארץ ישראל ולבניית בית המקדש.

רַחְצָה – (נוטלים ידיים פעם נוספת, הפעם עם ברכה). לפני האכילה העיקרית ב"שולחן עורך" יש לרחוץ שנית את הידיים, לטהר את האמצעים המביאים אל המטרה.

מוֹצִיא – (מברכים "המוציא לחם מן הארץ"). כדוגמת הלחם, בסיס המזון האנושי, שהוא תוצר של חומרים היוצאים מן האדמה, ומקבלים מהות חדשה באמצעות חוכמה אנושית (אפייה בתנור) – כך, במקביל ללידתו של עם ישראל, היסודות הגולמיים של המציאות מקבלים הלילה צביון חדש.

מַצָּה – (מברכים ואוכלים את המצה). המצה, בצק ללא שום תוספות, מבטאת את הנשמה היהודית, בזמן שהיא טהורה ומנוקה מכל תפיחה של חמץ (המבטא את היצר הרע, את התוספת החומרנית המיותרת).

מָרוֹר – (אוכלים ירק מר שנטבל בחרוסת). למרות אכילת המצה, המבטאת את הנשמה המשוחררת משעבוד של יצרים, ישנם עדיין צדדי מרירות הנלווים לחיים. אולם יש תקווה: המרור נטבל בחרוסת, עיסה מתוקה העשויה מפירות, שעליה אומרים חכמים שהיא דומה לטיט שעבדו בו אבותינו במצרים - נוזל רופס המתגבש בעבודה קשה לבניין מוצק. כך, בעבודה קשה, אנו מרכיבים את חלקי אישיותנו הרופפים לבניין יציב.

כּוֹרֵךְ – (כורכים "סנדוויץ'" ממצה, מרור וחרוסת ואומרים "זכר למקדש כהלל"). כדוגמת הלל הזקן, שהיה אוכל את המרור בצורה זו בבית המקדש, כך אוכלים גם אנחנו. הלל הזקן, שסיפורים רבים עליו מתארים את אהבתו לכל כל אדם – הוא הדמות שכמוה אנחנו שואפים להיות. בעלי העין הטובה כהִלל יכולים להכיל ולכרוך את המצה והמרור יחדיו – הם מבחינים כיצד אף הכישלונות (המבוטאים במרור) אינם סותרים את הנשמה (המבוטאת במצה).

שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ – (אוכלים את סעודת החג בפאר והדר) מתוך כל התובנות הללו הגענו למצב שבו השולחן ערוך מבחינה אסתטית: הצדדים החומרניים מתעלים, החוויה הגסטרונומית מתעדנת. בניגוד לאכילה הגסה של הבהמה, אכילה זו נעשית ביופי ובאצילות.

צָפוּן – (אוכלים את האפיקומן) גולת הכותרת של הלילה: אפִיקוּ-מָן, בארמית התרגום הוא: הוציאו את הלחם השמימי (מָן הוא לחם נסי שאכלו עם ישראל במדבר סיני). אנו מגיעים למדרגה הגבוהה והנסתרת ("צפוּנה"), שבה אנו מקדשים את כל רובדי החיים. האכילה כבר איננה מצד הרעבון הגופני, אלא "על השובע" – אכילה לשם האכילה. מקדשים את הצדדים הפיזיים.

בָּרֵךְְ – (מברכים ברכת המזון) אנו מודים לה' ומתוך כך "מבריכים" ומרכיבים את מכלול האישיות עם הקדושה שהתגלתה בלילה הזה.

הַלֵּל – (אומרים את תפילת ההלל המלאה, שבח לריבונו של עולם) לאחר לילה מעין זה, שבו הגענו לחיבור בין הנשמה לגוף – אנו חשים תחושת עונג, והיא מביאה אותנו להלל ולהודות לשם ה'.

נִרְצָה – (מסיימים את ליל הסדר ומכריזים כי מעשינו "נרצים" ומקובלים על הבורא) "נרצה" לשון נפעל, נסחף מאליו. אנו כבר רצויים לקדושה, נישאים בכל חושינו על גליה, ומסיימים בשיר: "לשנה הבאה - בירושלים הבנויה".

למכירת חמץ לחצו כאן

לתרומות קמחא דפסחא של ארגון רבני קהילות לחצו כאן