מנדלת החול הטיבטית של בית המשפט העליון

מנדלת החול הטיבטית היא טקס פולחני בו נזירים בודהיסטים מציירים ציור מרהיב באמצעות גרגירי חול צבעוניים במשך שבועות רבים ומיד לאחר השלמת הציור הם מחריבים אותו ברגע אחד. להלן נציג מנדלת חול טיבטית למופת, פרי עטו של בית המשפט העליון.

בארבעה פיגועים שהתרחשו בירושלים לפני עשרים שנה – סבארו, מדרחוב בן יהודה, קפה מומנט וקמפוס הר הצופים – נרצחו 46 בני אדם ומאות נוספים נפצעו. הפיגועים בוצעו בידי אנשי חמאס, אך כיוון שאין לחמאס נכסים בישראל קשה לממש פסק דין שניתן כנגדה. על כן הגישו יורשי הנרצחים תביעה כנגד הרשות הפלסטינית המעודדת טרור ברחבי ישראל.

השאלה שנתגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון הייתה, האם העובדה שהרשות הפלסטינית משלמת משכורות למחבלים ולבני משפחותיהם יש בה בכדי להגדיר אותה כשותפה למעשי הטרור של אותם מחבלים? פקודת הנזיקין קובעת כי מי שמאשרר מעשה נזיקין לאחר ביצועו חייב בנזיקין. האם הרשות הפלסטינית תוגדר כמאשררת את מעשה הטרור בשל תשלום המשכורות למחבלים?

הרשות הפלסטינית טענה – כטענת חברת הכנסת גבי לסקי לפני מספר ימים – כי התשלום למחבלים ובני משפחותים הוא תשלום סוציאלי בלבד שנועד להרחיק משפחות אסירים ממעגל העוני והייאוש ואין בו אשרור בדיעבד של פעולת הטרור.

השופט יצחק עמית שישב בראש ההרכב דחה את טענת הרשות הפלסטינית, וקבע בפסק דין תקדימי מעמיק ומנומק כי הרשות הפלסטינית תוגדר כמאשררת בדיעבד של מעשה הטרור. העובדה כי התגמולים ניתנים רק לאסירים ביטחוניים ולא לאסיר פלילי שרצח ישראלי במהלך פריצה והעובדה כי על פי החוק הפלסטיני ככל שתקופת המאסר של האסיר הביטחוני גדול יותר יגדל התגמול החודשי שלו, מוכיחות כי אין מדובר בתשלום סוציאלי אלא בתגמול עבור מעשי טרור.

השופט עמית הוסיף כי תשלומים אלו הם תמריץ לטרור. ובלשונו: "מפגע שיודע כי במותו ציווה למשפחתו רווחה כלכלית, ידו תהא קלה יותר על ההדק או על הסכין". המסקנה התקדימית היא כי יש להטיל אחריות נזיקית ישירה על הרשות הפלסטינית על כל מעשה טרור בו הוכח כי הרשות משלמת למחבל או לבני משפחתו תגמול חודשי.

אם פסק הדין היה מסתיים כאן, הרשות הפלסטינית הייתה מתחייבת לשלם מיליוני שקלים כפיצויים עונשיים על כל פיגוע. אם פסק הדין היה מסתיים כאן, היה לנו מבנה משפטי חדש שמרתיע את הרשות הפלסטינית מהמשך עידוד הטרור באמצעות תשלום משכורות למחבלים.

למרבה הצער, פסק הדין שבנה מנדלה משפטית מפוארת וחשובה, החריב אותה באחת. בית המשפט קבע כי אמנם הרשות הפלסטינית חבה באחריות ישירה כמאשררת את מעשי הטרור, אך הטלת חבות נזיקית מכוח אשרור בדיעבד היא נטע זר בדיני הנזיקין ופיצוי עונשי אף הוא נטע זר בדיני הנזיקין ואין להרכיב נטע זר על נטע זר.

המסקנה היא כי במקרים אלו לא ניתן לחייב את הרשות בפיצויים עונשיים – פיצויים בסך מיליוני שקלים לכל נרצח – אלא בפיצויים רגילים בלבד. תוצאה זו מרוקנת את התקדים המשפטי מתוכן. אמנם הרשות הפלסטינית חייבת בנזיקין, אך בפועל היא לא תשלם מאומה.

מדוע? כידוע, נפגעי פעולות איבה זכאית לתשלומים מאוצר המדינה מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. על פי הדין נפגע לא יכול ליהנות משני מסלולי פיצוי במקביל. עליו לבחור אם הוא גובה מהמדינה מכוח חוק התגמולים או שהוא מעדיף לגבות מהמזיק – במקרה שלנו הרשות הפלסטינית – מכוח דיני הנזיקין.

ברוב המוחלט של המקרים, כנראה כולם, עדיף לגבות מהמדינה הן בשל הסכומים הגבוהים יותר והן בשל מיידיות הפיצוי בהעדר צורך לנהל משפט והליכי הוצאה לפועל. החריג היחיד לכלל המסלול היחיד הוא פיצויים עונשיים לגביהם נקבע בפסיקה זה מכבר כי ניתן לגבות פיצויים עונשיים בד בבד לקבלת תשלומים במסלול חוק התגמולים.

לכן פסק דינו של בית המשפט העליון שמחד מטיל אחריות על הרשות הפלסטינית, אך מאידך לא מאפשר לתבוע ממנה פיצויים עונשיים – בניגוד לדעת המיעוט של השופט דוד מינץ –  הוא פסק דין הבונה עולמות ומחריבם. הרטוריקה הגבוהה נותרה בשמי שמיים ללא שום השפעה על הארץ.