אחד השירים הכי נצפים ביוטיוב ישראל בשנים האחרונות הוא 'גם זה יעבור' של טונה. זה גם בגלל השיר, כמובן, אבל לא פחות מכך זה בגלל הקליפ האייקוני. במשך חמש דקות סוקר הראפר דברים שהיו ואינם כמו ווקמן, קפולסקי, באג 2000 ואייל ברקן, כשעל המסך רץ סרט נע של עוד ועוד דוגמאות לאותם חפצים ואנשים.
התחושה הנוסטלגית הזו שהביאה לטונה 14 מיליון צפיות, היא גם זו שתלווה אתכם במשך כל הצפייה בסרט 'אפולו ½10' שעלה בנטפליקס. נכון, זה סרט ילדים מצויר בעיקרון, אבל דווקא המבוגרים שבכם ילקקו את האצבעות. כי זה יותר מסרט, זה קפסולת זמן.
'אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל' מספר את סיפור הנחיתה הראשונה על הירח בקיץ 1969 משתי נקודות מבט שזורות – האחת ה'רשמית' של האסטרונאוטים שחווים את רגע הניצחון, והשנייה דרך עיניו של ילד שגדל ביוסטון, טקסס – ממש בחצר האחורית של נאס"א, ושיש לו חלומות אינטרגלקטיים משלו.
הסרט שואב השראה מחייו של הבמאי המועמד לפרס האוסקר, ריצ'רד לינקלייטר, והוא הגדיר אותו כ"תמונת מצב של החיים האמריקאים בשנות ה-60 שחלקה היא התבגרות, חלקה פרשנות חברתית וחלקה - הרפתקה עולמית".
הסדר של שלושת הדברים לא מקרי, כי על אף שהסרט מציג את חלומו של הילד להיות אסטרונאוט וגם כולל המון מידע טכני מסקרן על נאס"א ושיגורי חלליות, כל החצי הראשון שלו (וגם חלק מכובד מהחצי השני) הוא בכלל קפסולת זמן צבעונית ומהממת שסוקרת את אמריקה של שנות השישים.
זו אמריקה מאוד ספציפית כמובן, לבנה, דרומית ושמרנית, אבל זה מובן בהתחשב בעובדה שהסרט כולו הוא מחווה לזיכרונות ילדות של כלינקלייטר, וזו האמריקה שהוא גדל לתוכה. 15 דקות לפני הסוף גם תורם של האפרו-אמריקאים מגיע, אבל הם בבירור לא חלק מהסרט ומהילדות. הם רחוקים, בתוך מסך הטלוויזיה.
הסרט הצבעוני הוא חגיגה שמשלבת בין נוסטלגיה לדברים שהיו עושים אז כמו ליישר מסמרים ישנים, טלוויזיה בשחור לבן וחוסר מודעות לכך שאם שותים לא נוהגים, לבין חצי גיחוך וחצי פליאה על הדברים שבשנות השישים חשבו והאמינו בהם.
לינקלייטר לא שופט את אותן אמונות, הוא פשוט מציג אותן על המסך, נותן לצופה ולהיסטוריה להחליט אם אמונה בכך שיש חייזרים הגיונית יותר מכך שעוד שלושים שנה יהיה פיצוץ אוכלוסין ולא יהיה מקום בכדור הארץ או שתוך כמה שנים האשפה בעולם תגיע לגובה הברכיים.
לצד כל זה הסרט מציג לא מעט תובנות יפה על משפחה והורות, על חינוך, וגם, על חלומות. חלומות של ילד שאולי לא התגשמו בזמן אמת, אבל חמישים ושלוש שנה אחר כך הם הפכו לסרט שאתם פשוט חייבים לראות.