בעז שפירא
בעז שפירא צילום: באדיבות המצולם

תפילת שמונה עשרה אוצרת בתוכה כמעט כל שיהודי יכול לרצות. שבח לבורא, בקשת חיים טובים, תקיעת שופר גדול ובנין ירושלים.

רק במקום אחד נזכרים היגון והאנחה – עת מבקשים אנו, מתחננים אנו אל בורא עולם שישיב שופטינו כבראשונה.

כמה נכון, כואב ואקטואלי לימינו אנו בהם אנו חווים התעללות של מערכת משפטית עקומה, נפסדת, ריקנית, אנטי יהודית ולעתים פוסט ציונית שרבים מאד מ"שופטיה" מורעלים בהשקפת עולם של גויים, מתבצרים במגדל שן משם אין הם רואים את העם, מנמקים ומתפלפלים בפסקי דין והכרעות מעוותות את רשעותם ואת קהות חושיהם כלפי אחיהם היהודים. לא מדובר ברשע בעלמא, לעניות דעתי מדובר בעיוותים מוסריים ותפישתיים דוגמת אלה שאפיינו את סדום.

אעשה שימוש במקרה אחד שזכה לפרסום נרחב, מקרה שיש בו להוכיח את שנאמר לעיל:

לפני כמה שנים התנפל ערבי מחברון על יהודייה שסיימה זה עתה לערוך קניות במתחם רמי לוי בגוש עציון ודקר אותה בגבה. בפסק הדין הסכימו "השופטים" על העובדות לקמן: המחבל יצא בבוקר מהבית חמוש בסכין, במטרה לדקור יהודי, הוא התנפל על היהודייה הראשונה שראה בצעקות אללה אכבר ודקר אותה. על זה לא היה ויכוח.

ולמרות זה "השופטים" זיכו את המחבל הארור מאשמת ניסיון לרצח והרשיעו אותו בעבירה חמורה הרבה פחות – גרימת חבלה.

לקמן נימוקיהם ה"מלומדים", ה"נאורים" וה"משפטיים" – כולם כלקוחים מספר החוקים של סדום !

המחבל דקר רק פעם אחת - אמנם הסכין נשברה והוא לא היה יכול לדקור פעם שניה גם אילו רצה, אבל מכאן לא הוכח שהוא אכן רצה לדקור פעם שניה גם לו היה יכול.

המחבל ברח - הבריחה שלו "עשויה ללמד שהוא חדל מרצונו להרוג את המתלוננת". (ציטוט מפסק הדין)

המחבל דקר אותה בגב - דקירה בלב מצביעה על כוונה להרוג ואילו הדקירה בגב יוצרת ספק בדבר הכוונה.

אורך ואיכות הסכין - "אין מדובר בסכין גדולה מאוד, רחבה מאוד או משוננת" כתבו השופטים. כן קיבלו השופטים את עדות הנאשם שהסכין הייתה "מאיכות ירודה" ולכן נשברה באמצע. בנוסף דייקו "השופטים" את התביעה בקבעם שבניגוד לטענת התביעה שאורך הסכין אחד עשר וחצי סנטימטרים, הרי שאורכה האמתי היה שמונה סנטימטרים "בלבד"...

המקרה לעיל מאיר כמגדלור את גודל הבעיה אך זאת עלינו לדעת, המקרה איננו יחיד. במאות רבות של החלטות שערורייתיות נוהגים "שופטי ישראל" להקל באופן בלתי נסבל על רוצחים ערבים ועל כאלה שניסו לרצוח. מידיי אבנים, משליכי בקבוקי תבערה, סייענים לרוצחים, מבצעי פוגרומים ומעשי חבלה ולינץ' ביהודים, מחזיקי נשק לא חוקי ועוד עבריינים לאומניים כגון מסיתים ומדיחים, חוסמי דרכים, מתפרעים המסכנים חיילינו (מה שמכונה בשקר "הפרות סדר" – כל אלה זוכים על פי רוב ליחס סלחני, סובלני, רחמן ו"מכיל". יחס זה בא לידי ביטוי בעונשים מגוחכים עד כדי כאב, לעתים בשחרור לחופשי.

רק בשולי הדברים אזכיר שכל הרחמנות והכלה נעלמים כלא היו עת מגיעים לפני "השופטים" נאשמים יהודים כלפיהם נוהגים השופטים ביחס מחמיר ובקפדנות יתירה...

לא פעם נמצא שבנימוקי "השופטים" לעונשים המגוחכים אותם הם משיתים, אם בכלל, על האויב הערבי המובא בפניהם טענות הלקוחות מעולם תוכן משפטי אחר, כזה שמקומו לא יכירנו עת עוסקים בפעילות חבלנית עוינת. אלה מציינים שהנאשם הוא "ללא רקע פלילי", "ללא רקע ביטחוני", "מגיע ממשפחה נורמטיבית", "למד מחשבים ו/או עוסק בהוראה", "התחתן זה מקרוב", "לא מוכר למשטרה ו/או לגורמי הביטחון", "הביע חרטה" וכיוצא באלה נימוקים שכלל אינם ראויים להישמע עת דנים באויב !! כאן לא אמורים לחול הדין הפלילי ונורמות הענישה שלו.

מדובר במאבק לאומי הנמשך למעלה ממאה שנים. מאבק בו האויב הערבי קם עלינו פעם אחר פעם לרוצחנו נפש ולגרשנו מעל אדמותינו – במטרה להביא לקיצה של מדינת היהודים.

מה שבאמת צריך להיעשות הוא העברת כל "השופטים" האלה מתפקידם והצבה במקומם של שופטים יהודים אוהבי אמת, שוחרי צדק ושונאי בצע, כאלה המחוברים לזהותם היהודים ולעמם ואינם מנותקים ממנו עד כדי חבירה של ממש לאויב תוך התייחסות מלאת חמלה לבני העוולה אותם הוא מוציא מקרבו תדיר.

בינתיים, עד אשר נגיע למציאות מבורכת כזו בה יהיה בעזרת השם משום מילוי בקשתנו המובעת בתפילה "השיבה שופטינו כבראשונה" - אין כנראה ברירה אחרת אלא לכפות על כל העוסקים במלאכת השיפוט, הר כגיגית, חוקים שיצמצמו מאד את שיקול דעתם המעוות והלקוי ויכריחו אותם להרשיע על פי אמות מידה של מלחמה באויב, שדה קרב פעיל, שמירה מכל משמר על חיי יהודים (חיילים ואזרחים כאחד) והשמדה ומיגור של כל אויב באשר הוא.