ממצא ייחודי שמאשש גם את קיומו של המזבח בהר עיבל. כתובת עיבל
ממצא ייחודי שמאשש גם את קיומו של המזבח בהר עיבל. כתובת עיבל צילום: רועי חדי, דוברות שומרון

ממש ברגעים שבהם נכתבות שורות אלה, 2,283 שנה מוקדם יותר, חצו בני ישראל את הירדן בהובלת יהושע בן נון בדרכם אל הגלגל. משם הם התקדמו אל הר עיבל והר גריזים, שם קיימו מעמד ברכות וקללות על פי הציווי האלוקי, שבמסגרתו הקימו מזבח והקריבו עליו קורבנות. הסיפור הזה מופיע בצורה ברורה ומפורטת בתחילת ספר יהושע, כולל התאריך "עשור לחודש הראשון", אך בקרב חוקרי התקופה באקדמיה הוא נחשב כבר יותר ממאה שנה – כמו שאר התיאורים ההיסטוריים של המקרא – לאגדת־עם חסרת אחיזה מציאותית. גם מבנה בצורת מזבח שהתגלה לפני ארבעים שנה במיקום שמתאים בצורה מדויקת לתיאור המקראי לא שכנע אותם. האם פתקית עופרת בגודל שני סנטימטרים שהתגלתה לפני מספר חודשים תכריח אותם להודות על כורחם באמיתות הסיפורים? כדי לענות על כך, הבה ונצלול לסיפור שיש בו הרבה פוליטיקה, תאולוגיה וקנאת סופרים ומעט מאוד מדע.

אוצר בלוח העופרת

לפני יותר משנה כתבנו כאן על מפעל ההשתלטות הפלשתיני על אזור המזבח בהר עיבל, שכלל גם השחתה וגריסה של ממצאים ארכאולוגיים. מסתבר שבמקביל לאירועים הללו התעוררו מספר גורמים לפרויקט שישמור על העתיקות וימצה עד כמה שניתן את המחקר באתר המאוים. זהו אכן אתר מאתגר לחפירה, ולא מבחינה מקצועית. על פי הסכמי אוסלו, אתר המזבח מצוי בשטח B שתחת שליטה אזרחית של הרשות הפלשתינית, כך שחפירה שיטתית ומסודרת כפי שביצע בשנות השמונים פרופ' אדם זרטל שגילה את המזבח, כבר לא מתאפשרת. זה מה שהוביל לסקר ההצלה, שפעל בשיטה דומה לסקר שנעשה בתלוליות העפר שנשפכו על ידי הוואקף מהר הבית אל נחל קדרון. באמצעות מסננות מיוחדות וטכניקה של שימוש במים סיננו קבוצת חוקרי תנ"ך מארצות הברית בסיוע המועצה האזורית שומרון כמות גדולה של עפר מהאתר.

גם האופטימיים שבחבורת המסננים לא האמינו שייפול לידם ממצא כל כך משמעותי. במבט ראשון, לוח העופרת הקטן אינו מרשים במיוחד. על חזיתו נמצא ציור שהזכיר מעט את ראשו את פרח הלוטוס, סמל מקובל בתקופות קדומות. אך המסתורין שהצית את דמיונם של החוקרים היה הקיפול המדויק של לוח העופרת ומה שהוא עשוי לטמון בחובו. פרופ' גרשון גליל, חוקר ותיק מאוניברסיטת חיפה שמתמחה בתקופה המסוימת הזאת ובפיענוח כתובות שקשורות אליה, הרגיש שיש כאן משהו. הוא מכיר את הקיפול הזה ממסמכים משפטיים מהתקופה. אומנם לפתוח את הקפלים, אפילו בעדינות המעבדתית הקיימת, לא בא בחשבון. זה עלול היה לפגוע בממצא. גליל החליט להיעזר בטכנולוגיה חדשנית שקיימת במעבדה בפראג, שנעזרת בגלי רנטגן כדי להגיע אל הכתובת הפנימית. הלוח הזעיר הגיע למעבדה, ומה שנתגלה שם הדהים אפילו את גליל.

הלוחית הקטנה והמקופלת היא בעצם קללה שכתובה בכתב העברי הקדום, ומופיעות בה שתי מילות מפתח קריטיות: המילה ארור והצירוף יו"ד, ה"א, וי"ו – שם מובהק של אלוקי ישראל. ברגע אחד הכול התחבר – המזבח על הר עיבל שבו נערך מעמד הברכות והקללות בכניסה לארץ, שם ה' המפורש והמילה ארור שבה משתמש גם המקרא בהקשר למעמד הזה. גליל בטוח לחלוטין במהימנות הבדיקה והפיענוח. בראיונות לתקשורת טען שבאמצעות מכשיר הרנטגן ניתן לראות את הכתובת בצורה ברורה מאוד, ושבעתיד הלא רחוק הכתובת תהיה קונצנזוס מדעי ובעלת מעמד מקביל לכתובת מרנפתח - כתובת מצרית שאיששה לראשונה מבחינת המיינסטרים האקדמי את קיומם של שבטים ישראלים שעלו ממצרים לכנען.

פרופ' אדם זרטל ז"ל
פרופ' אדם זרטל ז"ל צילום מסך

ההתעלמות קשה מהביקורת

הלהט המדעי של גליל ואמונתו באמת האמפירית שסופה להתגלות עשויים להיראות מעט נאיביים, אם מתחשבים בניסיון העבר. עוד נשוב לתגובות שהתגלית המדעית זכתה להן ונתהה מה צופן לה העתיד, אך קודם לכן מעט היסטוריה של הארכאולוגיה. כתובת עיבל, מעבר למשמעות המחקרית בעניין מהימנות המקרא שעוד נדבר בה, היא גם אישוש לתגלית המזבח בהר עיבל של פרופ' אדם זרטל ז"ל. למעשה, היא סוג של בן ממשיך ומנהלת יחסי גומלין עם המזבח: שתי התגליות מחזקות זו את זו, ויחד הן מחזקות את החוקרים שמחשיבים את סיפור התנ"ך לריאליסטי ובעל ערך היסטורי.

זרטל, קיבוצניק מעין שמר ובן למשפחה שורשית מ'השומר הצעיר', יצא כסטודנט צעיר לסקר שאפתני בשטחי יהודה ושומרון ששוחררו במלחמת ששת הימים. גם פציעה קשה ברגליו במלחמת יום הכיפורים לא עצרה אותו מלשוטט בהרי הטרשים והוואדיות המחורצים של ארץ התנ"ך. בשנת 1982 הסקר הגיע להר עיבל, ושם נעצר לשנתיים. תגלית מדהימה בהיקפה ובמשמעותה גרמה לו ולחבריו להתמסר לחפירה באתר עד חשיפתו המלאה. זרטל, שבאותן שנים כבר קנה לו מעמד אקדמי מכובד, טען במאמרים ובספרים שחיבר כי מדובר במזבח שבנו בני ישראל עם כניסתם לארץ. המשמעות אז הייתה קיצונית: אכן היו שבטים ישראלים, עובדי ה', שנכנסו לארץ במאה ה־13 לפני הספירה והתיישבו בה. לא זו אף זו, התיאור התנ"כי של המעמד קיבל חותמת כשרות מהסלעים שמסודרים ממש לפי הספר. לכאורה, תגלית מופלאה שהייתה צריכה לטלטל את עולם חוקרי התקופה המקראית.

זרטל עוד האמין בכך, בכל ליבו. הוא טרח לענות למבקרים, להוכיח בק"ן טעמים שהמאמרים שכתבו נגדו ישראל פינקלשטיין ואחרים אינם נכונים, להביא עוד ממצא ועוד התאמה. הוא רץ מכנס לכנס, פרסם ספר ועוד אחד, אימץ את המזבח בהר עיבל כפרויקט חיים. אבל השנים שחלפו הנחילו לו אכזבה מרה. בני הפלוגתא החריפים שחלקו עליו במאמרים מנומקים בתחילת הדרך – נמוגו. פוגענית פי כמה מהמחלוקת וחיצי הלעג היא ההתעלמות. וזרטל, הפרופסור המוערך בן הקיבוץ, פצוע מלחמת יום הכיפורים, שעמד בראש החוג לארכאולוגיה של ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, מצא עצמו בודד במגרש. את אנשי המדע, כביכול, לא עניין לשמוע על עובדות הסותרות את התיאוריה שהיא בסיס חייהם האקדמי וההשקפתי.

"ב־1991 אמר פרופ' לארי סטייגר מאוניברסיטת הרווארד: 'אם עמד מזבח עולה על הר עיבל, ההשפעה על מחקרינו היא מהפכנית. על כולנו (ארכאולוגים מקראיים) לשוב לגן הילדים'", ציטט זרטל במאמר שכתב לעיתון 'הארץ' בשנת 1999, בתגובה לעוד פרופסור שטען בהחלטיות שהתנ"ך הוא אוסף אגדות בדיוני. "סבורני כי דבריו של פרופ' סטייגר מצביעים על מהות הבעיה וסיבתה של ההתעלמות המכוונת מן העובדות. אם הדברים שגילינו עומדים וקיימים, כי אז יש צורך במהפכה חשיבתית וקבלת עיקרו של המקרא כמקור היסטורי. אם אינם עומדים – נא להתמודד, ואז דרושים נימוקים מדעיים שכנגד. שני דברים קשים מאוד בעולם מדעי הנתון בצבת של מוסכמות. כשבא מישהו לאחר כל אלה וטוען שאין למקרא בסיס היסטורי – אין לי אלא לצטט את דברי חז"ל: 'הכול בידי שמיים – חוץ מיראת שמיים'".

מפח הנפש ושברון הלב של זרטל היו גדולים מנשוא. האקדמיה שבה גדל החליטה להשליך אותו ככלי אין חפץ בו רק מפני שסטה מן השורה בדיוקו המדעי ובחתירתו לאמת. את שברון הלב הזה ביטא גם בריאיון עשר שנים מאוחר יותר, שבו דיבר בגילוי לב עם ד"ר דרור אידר – אז כתב 'ישראל היום' וכעת שגריר ישראל באיטליה – על הכאב שבהשתקת הממצא שלו. "עוד בעונה הרביעית הזמנתי אותו לבוא ולראות את האתר", הוא מספר שם על אהרון קמפינסקי, ארכאולוג מפורסם שהיה ממתנגדיו הבולטים, "אבל הוא ענה לי שהספיק לו מה שראה, והוסיף: 'כתבתי באוקספורד חיבור המוכיח שספר יהושע הוא המצאה של התקופה ההלניסטית, אז איך יכול להיות שזה המזבח שלו?'" זרטל מוסיף אנקדוטה שגם היא קריטית להבנת החרם האקדמי השקט: כשטיפס קמפינסקי בפעם היחידה להר עיבל, הוא פרש את ידיו למול הנוף הנשקף והפליט בחצי אנחה: "הו, מה יפית פלשתין".

זרטל הלך לבית עולמו עם כאב הלב הצורב על התגלית שהוחמצה. "מסך ברזל", כפי שכינה זאת, ירד על התגלית שלו מבחינה אקדמית, ועולם המחקר המשיך בתיאוריות מוטות האג'נדה שלו כאילו לא היה מזבח מעולם. כמה לא מפתיע לשמוע שגם הכתובת, שהיא צאצא ישיר של המזבח, זכתה לאותו טון מזלזל בעולם האקדמי, ושוב עיתון 'הארץ' מזדרז לנהל את המערכה נגד אישוש סיפור התנ"ך.

"באופן כללי אני מתעצבן מהטענות על תגליות שמשנות לכאורה במכה אחת את כל מה שאנחנו יודעים על התנ"ך ותולדות ישראל הקדומה. מה שאנחנו יודעים דומה לפירמידה שעומדת על בסיסה ולא על הקצה", צוטט שם פרופ' ישראל פינקלשטיין, במילים שמזכירות כמעט במדויק את הציטוט מדברי קמפינסקי כפי שהביאם זרטל. שוב ההשערה גוברת על הממצא, האמפירי נכנע לאפריורי, ומנסחי האיוולת עודם רואים בעצמם אנשי האקדמיה הטהורה.

גם פרופ' כריסטופר רולסטון, ראש המחלקה לשפות קלאסיות והמזרח הקרוב באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון שבארה"ב, מצוטט בכתבה של העיתונאי ניר חסון כמי שמביע סקפטיות רבה לגבי הממצא והפיענוח שלו. "זה דפוס חוזר", הוא מצוטט שם, "חוקרים מצהירים הצהרות ענקיות על החשיבות הדרמטית של הממצא שהם מצאו ואז מגלים שזה בעצם נחמד, אבל לא כל כך דרמטי". אכן, פרופ' רולסטון, דבר אחד בטוח בנוגע להתנהלות המבישה סביב ממצאים לא תואמי אג'נדה - מדובר בדפוס חוזר.

חגיגת צביעות שמאלנית

הקושי האקדמי בקליטת הממצאים החדשים, בכתובת עיבל כמו גם במזבח, קשורה לא רק לעניין התאולוגי אלא גם לפוליטי. היסודות המוצקים של ממלכות ישראל ויהודה בשטחים שאותם חוקרים אוהבים לכנות פלשתין, מקשה עליהם מאוד להתייחס לממצאים עניינית. רבים מהמבקרים מדברים על הצורך בביקורת עמיתים כדי לאשש את התגלית, אך הלכה למעשה אינם מוכנים לבחון את הממצאים בעצמם, מפני שלתפיסתם עצם ההחזקה של גליל וחבריו בהם היא עבירה על חוקי אמנת ז'נבה. אותם חוקרים, בעיקר בארצות הברית, שסקרו בהנאה ממצאים מתל בלאטה בשכם בזמן הכיבוש הירדני - מחולחלים עד עמקי נשמתם מממצאים שחפרו חוקרים ישראלים באותם שטחים.

חגיגת הצביעות הגיעה גם לעמותת הארכאולוגים השמאלנית 'עמק שווה', שמנהלה אלון ארד צוטט באותה כתבה כמי שאומר: "מה זה משנה המאה ה־11 או המאה ה־13? עצם ההתייחסות אליו מכשירה את מקורו המפוקפק וחותרת תחת היסודות המקצועיים של הארכאולוגיה". ארד מתאר שם את הדרך הקלוקלת שבה נלקחו הממצאים, ללא אישור קמ"ט ארכאולוגיה ובניגוד להסכמי אוסלו. כלומר, ההרס השיטתי והמכוון באתר שהוביל איש הרשות הפלשתינית, ראש עיריית עסירה א־שמאליה חזאם יאסין, הוא עניין של מה בכך, וניסיון ההצלה שצלח הוא הבעיה שלנו. מוטב היה להפקיר את אוצרות עמנו בידי יאסין ומטחנות הסלע שלו.

מהאקדמיה, אם כן, אין הרבה ציפיות. "גם אם הממצא יתקבל, הוא יזיז את המיינסטרים רק בכמה צעדים קדימה", אמר לי השבוע פרופ' שון זליג אסטר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. הערך המשמעותי של כתובת עיבל, כמו גם של המזבח, היא לנו, המשוכנעים: להכיר את עומק זכותנו ההיסטורית על הארץ, ובמיוחד על טבורה – יהודה ושומרון.

לתגובות: yoniro770@gmail.com

***