בנט וביידן
בנט וביידן צילום: אבי אוחיון, לע"מ

הסכם הגרעין בין איראן לארצות הברית עדיין לא נחתם מחדש, וקשה להבין מהצדדים שהשתתפו בשיחות היכן הדברים עומדים. הערפל הזה מדאיג רבים במערכת המדינית והביטחונית בישראל, אך גם במדינות ערב המתונות שעימן יש לישראל יחסים מורגשת הדאגה.

הסוגיה האיראנית הייתה אחת הבולטות ביותר שעלו בשיחות שהתקיימו בין משתתפי פסגת הנגב. יוצא הדופן בשיחות הללו היה מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן, שסיפק תשובות כוללניות במיוחד בנושא, בעוד שהיה ממוקד מאוד בסוגיות אחרות – כמו היחסים בין ישראל לפלשתינים.

אחת התהיות המרכזיות שנשמעות בציבור לא אחת היא מה ההשפעה של מהלכים כמו חתירה להסכם עם איראן למרות שהוא פוגע בבת־הברית ישראל, או שינוי הכיוון מול הפלשתינים – מהלך נוסף שבחלקו נכפה על ישראל – על היחסים בין שני הצדדים. בתקופת טראמפ, ידעו לספר לנו, הייתה פריחה יוצאת דופן ביחסים. האם האמריקנים רואים את היחסים, או את ישראל, באופן שונה?

ציר ישראל בוושינגטון לשעבר, יורם אטינגר, מומחה ליחסי ישראל וארצות הברית, מסביר כי מדובר במדיניות אמריקנית שאינה מכוונת נגד ישראל דווקא: "אנתוני בלינקן מנסה לכפות את משאלת הלב שלו על המציאות. תפיסת העולם שלו אומרת שעל ארצות הברית לפעול באופן רב־לאומי, תוך שיתוף פעולה עם האירופים והאו"ם ולא לבד, וגם גורסת שהטרור והאלימות בעולם מונחים על ידי ייאוש ותסכול, ואלה סוגיות שאתה לא מטפל בהם באמצעים צבאיים, אלא באמצעים דיפלומטיים וכלכליים שיאפשרו להפוך את הייאוש לתקווה.

"בלינקן מתייחס לאיראנים כמו שהתייחסו אליהם לפניו שורה של נשיאים ומזכירי מדינה, מאז שארצות הברית העניקה רוח גבית להשתלטות האייתולות על איראן ב־1979: האיראנים נתפסים כסוג של שותפים אמינים למשא ומתן. זה נעשה תוך התעלמות חלקית או מלאה מהתנהלות המשטר כמוקד אזורי ועולמי של טרור אנטי־אמריקני, חתרנות נגד ארצות הברת ופגיעה באינטרסים שלה", הוא מוסיף.

הנחת היסוד הזו של בלינקן היא בעיקר שלו, או ששותפים לה בכירים אחרים בממשל?

"מי שרוצה להבין את התנהלות צוות ביידן בתחום החוץ והביטחון חייב להכיר את תפיסת העולם המאוד מושרשת הזאת. כבר עשרות שנים שהאדריכל המרכזי הנוכחי שלה הוא מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, ולצידו היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן. תפיסת העולם של בלינקן בנושא הפלשתיני, כמו בנושאים אחרים, מנסה לכפות את משאלות הלב שלו על המציאות, והוא לא מוכן להכיר בכך שהמציאות חשובה יותר ממשאלות הלב. הרי למרות הסכמי אברהם ושיפור היחסים של ישראל עם מדינות ערב שהתבצע תוך עקיפת הנושא הפלשתיני, וגם הצליח בשל כך, בלינקן עומד על כך שהנושא הפלשתיני הוא בלב הסכסוך הערבי-ישראלי ובלב ההקשר הפוליטי הבין־ערבי. זו הסיבה להמעטה שלו בחשיבותם של הסכמי אברהם ולחתירה הבלתי נלאית להחזיר את הנושא הפלשתיני לקדמת הבמה. זו תפיסת העולם ששוררת במחלקת המדינה כמעט מאז ומתמיד".

ישראל יכולה להשפיע על המצב הזה היום, או שהאמריקנים מציעים רק אוזן קשבת, אבל ללחץ הישראלי אין השפעה כבעבר?

"חובתה של ממשלת ישראל להכיר את המציאות הפוליטית בארצות הברית. בניגוד למה שנהוג לחשוב בארץ, גם בצמרת הפוליטית וגם באקדמיה ובתקשורת - עם כל הכבוד לנשיא האמריקני ולשרים, יש בוושינגטון רשות מחוקקת – בית הנבחרים והסנאט, שהם, על פי החוקה האמריקנית, שקולים בעוצמתם לרשות המבצעת. ההנחה שהנשיא הוא זה שקובע בלעדית בעוד המחוקקים הם רק נהג משנה מסבה הרבה מאוד נזק לאינטרסים ישראליים, ולדעתי היא בבחינת סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקנית. יש אין־ספור דוגמאות לכך שאם שני בתי המחוקקים רוצים, הם יכולים לבלום נשיא בנושאי מדיניות חוץ. הם יכולים לכבול את ידיו ואפילו ליזום מדיניות ולכפות אותה על הנשיא. כך זה גם בנושא האיראני. רק לפני שבוע 14 נציגים דמוקרטים כינסו מסיבת עיתונאים וביקרו את דרך ניהול המו"מ עם איראן. יש מסה קריטית ברשות המחוקקת האמריקנית שיכולה לבלום את המדיניות של ביידן בהקשר האיראני וגם בנושאים אחרים".

אז הדרך היא להכריח את הממשל באמצעות עקיפה שלו דרך בתי המחוקקים?

"אני משוכנע שזו חובתה של ממשלת ישראל להציב בפני אותם מחוקקים בוושינגטון - שבניגוד לנציגי הפנטגון, מחלקת המדינה והבית הלבן, פתוחים לשמוע עמדות שונות מאלה שהם דוגלים בהם – את העובדה שישראל היא בעלת ברית נגד איראן. יש לישראל תובנות שונות מאלה של האמריקנים בנושא, ויש לה מידע שלא תמיד מצוי בידי האמריקנים. כשישראל לא מביאה את המידע בפני המחוקקים, היא מחמיצה הזדמנויות ברורות לשנות את המדיניות של ארצות הברית".

שלום, באנו לבגוד

שגריר ישראל בוושינגטון לשעבר בתקופת ממשל אובמה ומי שמכיר היטב גם את הממשל הנוכחי, ד"ר מייקל אורן, חושב שבארצות הברית מתעורר פולמוס שבעקיפין ישפר את היחסים עם הדמוקרטים. "צריך לזכור שאנחנו לא מרכז העניינים בפוליטיקה האמריקנית, אבל מה שקורה במפלגה הדמוקרטית בהחלט במרכז. יש אי־נוחות הולכת וגוברת בתוך המפלגה לגבי ההסכם עם איראן. זה לא נובע מלחץ ישראלי, אלא מתוך תחושה שהזרוע המחוקקת לא משולבת בתהליך והבית הלבן מנהל משא ומתן שאינו שקוף מול הממשל בטהרן, ומוכן לוותר גם על העניין של משמרות המהפכה. זה נכון שהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי, אבל זה לא קורה בגללנו".

לדעתו של ד"ר אורן, הלהט של הממשל להשיג הסכם קשור לעניין משמעותי נוסף. "יש חשש בממשל מבחירות אמצע הקדנציה שיתחוללו בנובמבר, ובשלב הזה נראה שהדמוקרטים יפסידו בהן ובגדול. לכן, הממשל רוצה לסגור את ההסכם עם איראן הרבה לפני. אני שומע מוושינגטון שלא כולם בממשל הנוכחי מתלהבים מההסכם המתגבש עם איראן. בלשון המעטה אומר שלא כולם אוהבים את אנשי אובמה, ורבים לא יזילו דמעה אם לא יושג הסדר עם האיראנים".

כשאנחנו מנסים להבין האם המתיחות והשוני המהותי בעמדות בין ישראל לארצות הברית בסוגיה האיראנית גורמים לבעיות ביחסים, אורן מסביר בחיוך את ההסבר הבא בהקשר של פסגת הנגב. "בלינקן בא לכאן בצורה אבסורדית כדי להביע סולידריות עם מדינות שארצות הברית הולכת לבגוד בהן. יכול להיות שמאחורי הקלעים התנהל דו־שיח שבו נאמר ש'ברור לישראל ולמדינות הערביות שהאמריקנים הולכים לבגוד בשותפות בכל הקשור לנושא האיראני ואין לנו מה לעשות, אבל תוכלו לפצות אותנו על כך באמצעים שונים' – והאמריקנים ענו: 'נכון, אנחנו מתכוונים לבגוד בכם בעניין הזה, אבל נסכים לפצות'".

אם הסכם הגרעין ייכשל, אנחנו צריכים לצפות להתעוררות מחודשת והפניית כוחות אמריקנית לסוגיה הפלשתינית?

"צריך לזכור שהממשל הדמוקרטי הוא לא פרוגרסיבי במיוחד, ואני אומר זאת כמי שמכיר את ראשיו באופן אישי. אבל הפלג הדינמי של המפלגה מאוד פרוגרסיבי, והוא דורש גם הסכם מחודש עם איראן וגם תהליך מדיני עם הפלשתינים. כרגע אני לא רואה שום דבר שנעשה בשטח ברמת מה שהתרחש בימי אובמה וג'ון קרי.

"אם כל המהלך עם האיראנים ייכשל, יכול מאוד להיות שהדבר יעודד את הממשל לנקוט צעדים שקשורים לסוגיה הפלשתינית, בגלל אותו לחץ שמבעבע מלמטה למעלה במפלגה הדמוקרטית. הם צריך לחזר אחרי המצביעים שלהם ולהציג להם הישגים", אומר אורן.

שומרים על ממשלת בנט

פרופ' איתן גלבוע, מומחה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת בר אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מסתכל על ההתנהלות האמריקנית בנושא האיראני וחש שהממשל מנסה להראות לישראל כאילו נעשים צעדים כדי לרצות אותה, למשל העלאת הסוגיה של הוצאת משמרות המהפכה מרשימת הטרור – רק כדי להוריד אותה מסדר היום ולומר שהדבר נעשה למען ישראל.

"אנחנו לא יודעים אם מדובר בעז, אבל יש לי חשדות בעניין הזה. הסיבה לכך היא הדלפה לעיתון 'וושינגטון פוסט' שלפיה גם הנשיא ביידן עצמו מתנגד להוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. זה דיווח תמוה, שהרי הנשיא מקבל את ההחלטות. נראה שהדיווח הזה נועד לאותת לאיראן", מסביר לנו פרופ' גלבוע.

לדבריו, "עד כמה שאנחנו יודעים, מרבית הנושאים בין איראן לארצות הברית כבר סוכמו, וזו אחת הסוגיות הבודדות שנותרה פתוחה. ביידן רומז להם שיש הצעה לפתור את הבעיה. אני חושב שמתחילת המשא ומתן הזה, איראן חושבת שממשל ביידן חלש ולהוט להשיג הסכם. אין ספק שביידן רוצה להגיע להסכם עם האיראנים, כי הוא רוצה להוכיח שהממשל של אובמה פעל נכון כשחתם על הסכם הגרעין, והממשל של טראמפ טעה כשעזב אותו".

לחצים מצד המערכת המדינית שלנו על האמריקנים יכולים להשפיע בימים אלה?

"ודאי, הלחץ של ישראל מצליח להשפיע ולחלחל, וכך גם לחצים מטעם מדינות ערב הסוניות".

וההתנהלות הישראלית נכונה בעיניך? הרי נתניהו התעמת עם הנשיא אובמה בניסיון לעצור את הסכם הגרעין, וכאן היחסים מתנהלים – לפחות כלפי חוץ – באופן מאוד "מעונב".

"צריך לזכור שנתניהו נכשל כשתקף את אובמה והלך מאחורי גבו לקונגרס, ובסוף ההסכם נחתם. האסטרטגיה של הליכה נגד ארצות הברית נכשלה. בממשלה הנוכחית חושבים אחרת ומדברים על החשיבות של פיצוי ראוי אם אכן יושג הסכם, בנשק שלא היה בידיה עד כה, ולא פחות מכך - בטיפול בתרחיש שבו איראן פורצת לגרעין חרף ההסכם".

למה לדעתך האמריקנים משקיעים אנרגיות בעניין הפלשתיני? הם רואים שם הזדמנות אמיתית?

"האמריקנים לא מבינים את החולשה של אבו מאזן ברשות הפלשתינית. הרשות היום רקובה לחלוטין ואין לה השפעה, אבל הם מתעלמים מזה. לכן ביידן החזיר ללא תנאים את הסיוע האמריקני לפלשתינים ועוד 450 מיליון דולרים לאונר"א, שכבר נקבע שהוא ארגון ששותף להסתה ולאלימות נגד ישראל. הממשל הנוכחי רואה בפלשתינים מסכנים ונותן להם נדבות בלי לפקח אם זה מגיע למחבלים או לבני משפחותיהם".

שמענו על ההתעקשות של מזכיר המדינה בלינקן בנוגע לדרישה האמריקנית לפתוח מחדש את הקונסוליה לפלשתינים שסגר ממשל טראמפ. מה מניע את הדרישה הזו?

"הרעיון שעומד מאחורי ההתעקשות על הקונסוליה בירושלים הוא בעצם לבטל את ההישג של ההכרה בירושלים מבלי לעשות יותר מדי בלגן, אלא באמצעות קונסוליה לפלשתינים בעיר שבה יש כבר שגרירות אמריקנית – משהו שאין לו תקדים בעולם כולו. בינתיים הם לא לוחצים יותר מדי, מחשש שהממשלה הנוכחית תיפול ואז יגיע נתניהו ויעמוד מולם. זה גם מה שאמרו האמריקנים לאבו מאזן, שהם מעדיפים שלא להפעיל לחץ במחיר של חילופי שלטון בישראל".

הסיפא של דברי פרופ' גלבוע סוגרת בעצם את המעגל. המערכת המדינית בישראל מתמודדת בימים אלה עם ממשל שלמעשה חזר כמעט לגמרי לאחור מבחינה רעיונית, אחרי ימי טראמפ. אין כאן אמירה ברורה בשטח, אולי למעט לגבי הקונסוליה, אבל הרמזים מפוזרים בכל פינה. זה מתחיל בעובדה שישראל מעודכנת על המתרחש מול איראן באופן שוטף, אבל עם יכולת השפעה מועטה על מקבלי ההחלטות בממשל, שמנסים ככל יכולתם להשיג הסכם; ממשיך בהתנהלות מול הפלשתינים – הלחץ הבלתי פוסק לגבי הקונסוליה והשבת הסיוע לפלשתינים למרות שמדינות אחרות עוצרות אותו בימים אלה בגלל התשלומים למחבלים ובני משפחותיהם; ומגיע גם להתיישבות, שגם לגביה המסרים שעוברים מהאמריקנים הם של המתנה, בתקווה גדולה שיאיר לפיד יצליח להגיע לכס ראש הממשלה.

בימים האחרונים נשמעת דאגה במסדרונות הממשל האמריקני מהאפשרות של חילופי הממשלה. הנושא האיראני, בבת עינו של נתניהו, עלול לקלקל את המרוץ של ממשל ביידן להסכם גרעין מחודש, ואין ספק שהדבר לא נעלם מעיני קובעי המדיניות בוושינגטון.

***