הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי

נוסח ההגדה של פסח שלפנינו הוא נוסח שהותקן אחרי החורבן ובימי הגלות. בתחילתו אנו מכריזים בארמית: השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, ובסיומו שרים: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. כביכול, עודנו מצויים תחת שעבוד זר וירושלים חרבה לגמרי.

בכמה מקומות נוספים במהלך הסדר עלול להיווצר רושם כאילו אנחנו עדיין משוקעים בעומק הגלות, ואנו מתעלמים מן החסדים הגדולים, הנסים והנפלאות, הישועה והפדות, שעשה ה' עמנו בדורות האחרונים.
כך לדוגמה, לפחות בשני מקומות בליל הפסח נקטע הסדר לפני שמגיעים לארץ ישראל, מפני שההגדה היא הגדה של חוץ לארץ, של גלות.

הפעם הראשונה היא בעת אמירת ה"מגיד". המשנה מורה שאחרי שאלת הבן, פותח האב ודורש מ"ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". מחברי ההגדה בחרו להעמיד במוקד מצוות "והגדת לבנך" את הפסוקים אותם קורא מביא הביכורים למקדש, שכן זה הוא המקום היחיד בתורה בו מנוסחת הצהרה שאותה צריך אדם לומר כביטוי של הודיה לה' ואשר במרכזה מופיע סיפור יציאת מצרים.

המביא את הביכורים אומר את הפסוקים הבאים:
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (דברים כו, ה – ט)

למעשה, אנו קוראים את הפסוקים הללו ואת המדרש עליהם מ"ארמי אובד אבי", אבל לא כדרישת המשנה עד "שגומר את כל הפרשה כולה". קריאת הפסוקים והמדרש בהגדה שלנו מסתיימת בסוף הפסוק הרביעי: "...ובאותות ובמופתים". את הפסוק החמישי והאחרון: "ויביאנו אל המקום הזה..." אין קוראים ואין דורשים, מכיוון שההגדה נערכה עבור מי שאינם בארץ ישראל ואינם יכולים לחוות ולתאר את המקדש ואת הארץ.
בימינו, כשאנו מסובים בארץ ישראל, במדינת ישראל הריבונית, קשה לקבל את התעלמות מן הפסוק החמישי.

הפעם השנייה שבה אנו נעצרים בליל הסדר על סף הכניסה לארץ היא במצוות ארבע כוסות. הטעם הידוע מן התלמוד הירושלמי למניין ארבע הכוסות הוא כנגד ארבע לשונות של גאולה האמורות בפרשת וארא, בהתגלות המובילה ליציאת מצרים:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: (שמות ו, ו – ח).

יש בפסוקים אלו ארבעה פעלים של הצלה וגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. וכנגדם שותים ארבע כוסות של גאולה. והנה, בתורה אחרי ארבעת הפעלים הללו מופיע פסוק נוסף ובו פועל חמישי: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". אבל בסדר הפסח המקובל אין כוס חמישי כנגד "והבאתי", שהרי הסדר הזה הותקן לימים של חורבן וגלות, שבהם לא התאים לחגוג את "והבאתי".

אמנם, קיים נוסח בגמרא, שהובא להלכה אצל חלק מן הראשונים והפוסקים, שאת ההלל הגדול אומרים על כוס חמישי. יש אומרים שזהו מנהג משובח, אבל בדרך כלל אין נוהגים כך. יש אומרים, שכוסו של אליהו שאותה אין אנו שותים, היא היא הכוס החמישית.

אנו נמנעים מלשתות את הכוס של אליהו מכיוון שעדיין לא שלמה הגאולה ואנו עדיין מצפים לבואו. אדרבה, במקום לשתות כוס חמישי שבה אנו מודים על שהתקיים בנו "והבאתי" אנו פותחים את הדלת (בפני אליהו?) ומכריזים: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו". אמירה זו טעונה בחוויית החורבן והגלות, ומקורה במזמור ע"ט בתהלים, מזמור החורבן הפותח במלים: "א-לוהים, באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים...".

ליל הסדר אינו טקס זיכרון למאורע שהתרחש בעבר הרחוק. הוא חוויה קיומית של עם ישראל בכל דורותיו. בנוסח המשנה נאמר: בכל דור ודר חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בנוסח הרמב"ם: להראות את עצמו. שנאמר: "ואותנו הוציא משם". כל אדם מישראל המסב לשלחן הסדר הוא אחד מיוצאי מצרים והוא מספר את הסיפור בגוף ראשון, כמעיד בעצמו על היציאה.

היו דורות שבהם היה קשה מאד להזדהות עם מציאות של גאולה, ובכל זאת ידעו יהודים לראות את עצמם כנגאלים ובני חורין. גם אם בגופם היו משועבדים ומיוסרים. הכנות חייבה אותם להזכיר גם את הסבל שהם נתונים בו, להתגבר עליו ולהתמקד במבט החיובי על הגאולה שהייתה בעבר וזו אליה הם מייחלים לעתיד.
והנה, זכה דורנו, ובו כמעט על כל שלחן סדר אחד המסובים יכול לספר את סיפור הגאולה ויציאת מצרים שלו עצמו, או לכל הפחות עדות ששמע מפי הוריו והוריהם. כיצד גאלנו וגאל את אבותינו והביא אותנו אל הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש.

החידוש בדורנו לעומת כל הדורות הקודמים מאז חוברה ההגדה כפי שהיא בידינו, שאנחנו יכולים לספר לא רק את סיפור היציאה מן השעבוד, אלא גם לספר את סיפור השיבה אל הארץ, בגוף ראשון. "ויביאנו אל המקום הזה...", "והבאתי אתכם אל הארץ". כולנו זכינו לטעום ולו מקצת טעמה של גאולה.
הרב מנחם מנדל כשר זצ"ל, הוציא "הגדת פסח ארצישראלית", בשנת תש"י, שנתיים אחרי קום המדינה, והרחיב בה בחובת ההודיה לה' על הנסים ועל תחילת הגאולה שבדורנו. (יצאה בהוצאה מחודשת ע"י ר' אשר יובל הי"ו, לשנת השבעים של מדינת ישראל).

הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל, (הידוע בכינוי מניטו), קרא להגדה של פסח שלו " :ההגדה של הכוס החמישית" ,על פי הצעתו של הר"ש גורן זצ"ל. לדבריו, התעלמות מן המציאות של זמננו בליל הסדר פוגמת בקיום מצוות סיפור יציאת מצרים שלנו, שהרי אנו מראים כביכול שאיננו יודעים להכיר בטובה שה' גומל איתנו ברגעים אלו ממש, ואנו מרחיקים עדותנו לעבר הרחוק.

העובדה שהגאולה אינה שלמה אינה פוטרת אותנו מלספר את סיפור יציאת מצרים בהלל והודאה. גם דור יוצאי מצרים שנדדו במדבר חגגו את הפסח, גם במאות השנים שעברו מהכניסה לארץ בימי יהושע בן נון ועד הקמת בית המקדש בימי המלך שלמה הודו על גאולתנו ופדות נפשנו. אילו לא הודו על הנסים שאירעו להם רק מפני שלא הושלמו כל הייעודים וההבטחות היתה זו כפיות טובה שלא תתואר. משום כך נוהגים לומר את הפיוט "דיינו", כדי להבהיר עד כמה עלינו להיות אסירי תודה על כל שלב ושלב של גאולתנו ופדות נפשנו.

בביתנו נהגנו, כל עוד אמי זכרונה לברכה היתה עמנו, לבקש ממנה לספר – בזמן השלחן עורך - מסיפורי יציאת אירופה שלה. בכל שנה שמענו פרקים מקורותיה במחנות העבודה והריכוז, מיום השחרור בברגן-בלזן, משנות הציפיה במחנות העקורים, ועד העלייה ארצה ובנין ביתנו ומשפחתנו עם אבי ז"ל. הילדים הקטנים לא תמיד ידעו להבחין בהקשר הכרונולוגי של שני המאורעות המסופרים בלילה הזה ולכן טעו לעיתים וחשבו שסבתא עצמה יצאה ממצרים. בכך התקיים בהידור ובדיוק נוסח הרמב"ם: להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
(הערה: לא רצוי להאריך בסיפור יציאת מצרים בזמן המגיד, מפני טירחת הציבור, הילדים חסרי הסבלנות או המבוגרים קצרי הרוח. כדאי לומר את ההגדה בקצב סביר ונינוח אך בלא הרחבות יתרות, ובזמן הסעודה אפשר להרחיב, כל משפחה כפי עניינה ויכולתה).

לפיכך אנחנו חייבים להשתדל מאד בליל הסדר, להשלים מעבר לנוסח ההגדה הנדפס גם בהודיה על כל הטוב שגמל הקדוש ברוך את עמו בדור האחרון. אפשר ורצוי לספר את הסיפור האישי של אבות המשפחה. אפשר להוסיף בתוך ה"מגיד" את הפסוק החסר ממקרא ביכורים: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". אפשר להוסיף כוס חמישי להלל הגדול, או לפחות להתכוון בכוס של אליהו לכך שאנחנו זכינו למה שאבותינו חלמו עליו, בהיותם על נהרות בבל ושאר גלויות, בזכרם את ציון ובתקוותם לביאת גואל.
​בעת אמירת מזמורי ההלל ונשמת כל חי, יש לחשוב לא רק על העבר הרחוק, אלא גם על העבר הקרוב מאד והעת הנוכחית. אילו פינו מלא שירה כים, אין אנו מספיקים להודות ולהלל על אחת מאלפים ורבבות הטובות שגמל אותנו וראינו בעינינו.

רק על סמך הכרת הטובה וההודאה לה', רשאים אנו לבקש שהמהלך שאנו מצויים בתוכו ימשך ויושלם, בקיבוץ כל הגלויות, בכך ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" ובבנין בית המקדש במהרה בימינו.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג