הן לא משקרות
זה לא שאני נטפל לאוניברסיטת בר-אילן. היא פשוט מספקת שפע של דוגמאות קונקרטיות למצב הפוסט מודרני, שמנסה להחליף את המציאות העובדתית בנרטיב מדומיין, שנועד ליצור עולם טוב יותר מזה שאנחנו חיים בו היום.
הפעם העניין הוא בראיון שנתנה יו"ר 'פורום הארגונים למען משפחה' נעמה סלע לערוץ7. הראיון הזה בא בעקבות כנס "תגובות הנגד להישגי תנועת הנשים" שהתקיים בבר-אילן בתחילת החודש. הכנס הזה היה תגובה למאמץ, המוצלח כך אומרים, של "פורום הארגונים למען משפחה" לבטל את הצעת החוק למניעת אלימות כלכלית. בהצעת החוק הזאת הייתה מובלעת ההנחה שרק גברים מפעילים אלימות כלכלית. זאת הסיבה ש'הפורום' התנגד להצעת החוק הזאת, שמפלה לרעה גברים, שגם הם נפגעים מאלימות כלכלית.
בין יתר הדברים אמרה נעמה סלע ש"העובדות בשטח מראות בדיוק הפוך מכל מה שהן (יוזמות הכנס) אומרות. זה לא שאנחנו מאשימים את הנשים באלימות, אלא שעובדתית יש נשים אלימות כלפי גברים...". סלע גם הדגישה שלמרות שמדובר בכנס אקדמי, הוא עוסק ב"אג'נדות ולא בידע ... אין מחקרים מדעיים או נתונים אמפיריים שמבססים את התאוריות-אג'נדות של חוקרות המגדר". בנוסף, סלע מתעקשת על העובדה שהיא הגישה בקשה להשתתף בכנס כמרצה, והציגה את כל מה שנדרש כדי להרצות בכנס הזה. היא נדחתה בטענה ש"זהו כנס אקדמי. אילו היו מגישים תקציר אקדמי לכל דבר ועניין, הם (נציגי 'הפורום') היו מתקבלים".
עובדתית ד"ר רונית עיר-שי, שאמרה את הדברים האלה לערוץ7, חטאה לאמת. באימייל שנשלח מטעם 'האגודה ללימודים פמיניסטיים' נכתב "שהכנס הוא כנס סגור ולא תינתן אפשרות כניסה למי שאינם שייכים לגופים המארגנים". אבל עיר-שי לא באמת סובבה את סלע בכחש. היא פשוט דיברה בשפה שסלע קוראת לה "אג'נדה", ואני קורא לה "נרטיבית". זאת שפה שמתיימרת ליצור מציאות שלא קשורה לעובדות ולידע. בעולם של נרטיבים יכולים להגיד מה שרוצים, גם דבר והיפוכו, בלי להסתכן באמירת שקר, שקיים רק בעולם שיש בו גם אמת. בגלל זה עיר-שי לא באמת שיקרה. היא פשוט יצרה מציאות מדומיינת, שסותרת את העובדה שהכנס הזה הדיר מלכתחילה את אלה שמתנגדים לאג'נדה, הפמיניסטית רדיקלית במקרה הזה.
מכאן שסלע צודקת כשהיא אומרת שלא מדובר בכנס אקדמי אלא בכנס שנועד לקדם אג'נדה. הכנס הזה היה עוד ביטוי ל"אלימות אקדמית", שמשתיקה ולועגת ומדירה מהשיח האקדמי את אלה שמציגים את העובדות שסותרות את האג'נדות הפרוגרסיביות. מדובר "אלימות אקדמית" של ממש, שבאה לידי ביטוי בין היתר בוועדות אתיקה שמחסלות קריירה ושם טוב של מרצים "סוררים", שמואשמים בלי שום סיבה ב"הטרדה מינית סביבתית", מיזוגיניה וכדומה.
הטור הזה היה יכול להסתיים כאן, בפסקה שאומרת שהנרטיב הוא תוצר של "שיח" שמתיימר להחליף את העולם המדכא שבו אנחנו הישראלים חיים, בעולם טוב יותר, שבו כל אחד רשאי ליצור לעצמו כל זהות שנראית לו.לה. בעולם כזה, שבו 'שנאת גברים' הפכה לנורמלי החדש, גם אין למדינה יהודית זכות קיום. לכן, השמאל הפרוגרסיבי על מופעיו השונים, פמיניזם הרדיקלי בכלל זה, הוא גם אנטי ציוני, ולכן אנטישמי.
הקביעה שהשמאל הפרוגרסיבי הוא במהותו אנטישמי מצריכה הסבר קצת יותר מפורט, ומי שרוצה להיכנס לעובי הקורה מוזמן לקרוא את הדברים הבאים.
מגדל בבל המודרני
הנרטיב הוא תוצר של "שיח" שמתיימר להחליף את ה"ויאמר ... ויהי כן". לכן, כמו ש"ויאמר" בורא מציאות מתוך האין, ככה גם ה"שיח" מתיימר לברוא מציאות, כביכול מתוך האין. זה אומר בין היתר שהאמת היא מה שאומרים "האנשים הנכונים" ולא מה שקיים במציאות. בעולם כזה המדבר, שיוצר מציאות, אף פעם לא משקר.
הנרטיב מארגן את ה"שיח". הוא הופך אותו לסיפור מפתה שיש לו התחלה, אמצע וסוף. "הנרטיב הפלסטיני" הוא דוגמה טובה. מדובר ב"שיח" שמוחק את העבר הממשי, העובדתי, בניסיון ליצור מציאות עתידית חדשה. בעולם כזה הנרטיב הופך להיות סיפור אמיתי, ולא משנה שהוא בנוי מהבל פה.
מגדל בבל היה הניסיון הראשון לברוא מציאות מ"שיח". המטרה של אותו מאמץ ראשון הייתה "ונעשה לנו שם", שיבוא במקום "השם". כאשר זוכרים שהיוזם של הפרויקט הזה היה נמרוד, מבינים שמדובר במלחמה נגד אלוהים. המגדל הזה ביטא את הרצון להחליף בורא אחד, אלוהים, בבורא אחר, האדם.
הסיפור על מגדל בבל מתחיל בפסוק "ויהי כל הארץ לשפה אחת ודברים אחדים". אותה "שפה אחת" היא "לשון הקודש", עברית, שבאמצעותה נברא העולם. ו"דברים אחדים" זה הסכמת דור המבול לתכנית לעלות לשמיים כדי להילחם באלוהים. הסיבה למלחמה הזאת, נראה ככה, שהדור הראשון של אחרי המבול חשב שהמבול היה "פשע נגד האנושות", ולכן חובה להחליף בורא אחד בבורא אחר, האדם. מגדל בבל, לפיכך, היה הניסיון להחליף את "כה אמר ה" ב"כה אמר זרתוסתרא", אותו על-אדם, אדם-אל, שמתאמץ לבנות עולם חדש מופלא בהבל פה. הדור הראשון של ניצולי המבול באמת חשב שבאמצעות "ויאמר" אנושי באותה שפה שבה נברא העולם, אפשר לברוא עולם חדש, טוב יותר, מוסרי יותר, מהעולם שאלוהים ברא. ל"ויאמר" הזה קוראים היום "שיח".
הוגי דעות פוסט מודרנים מובילים, כמו ז'אק דרידה, נזקקו לסיפור על מגדל בבל כדי להסביר את ה"דקונסטרוקציה", שמנסה לזהות "מבני כוח דכאניים", ולפרק אותם. בעיני דרידה המיתוס של מגדל בבל "מציג לראווה פגימות, אי-אפשרות לגמור, להשלים, להרוות, לסיים דבר מה מסדר הבנייה" (הבריאה). המגדל הזה, לפיכך, הוא הניסיון ה"פוסט מודרני" הראשון ליצור חברה גלובלית, אחידה, שיהיה לה את הכוח הדרוש ליצור עולם, שהוא לכאורה טוב יותר מהעולם שיצר אלוהים.
מגדל בבל זה ניסיון ליצור חברה הומוגנית, שכופה על כולם את אותם מושגים ואותה השקפת עולם (שפה אחת, דברי אחדים). דור המבול, כך אומר דרידה בחיבור שלו 'נפתולי בבל', "שאף להעמיד את העולם על דעתו, ודעת (אנושית) זו עשויה לציין בד בבד אלימות קולוניאלית ... ושקיפות שוחרת שלום של הקהילה האנושית. במהופך, כאשר אלוהים כופה עליהם את שמו ומעמיד אותו כנגדם (של בני ניצולי המבול), הוא מפר את השקיפות התבונית אך גם משבית את האלימות הקולוניאלית או את האימפריאליזם הלשוני".
לפי דרידה לפחות, ה"דקונסטרוקציה" של מגדל בבל, שבאה לידי ביטוי בהפסקת בניית המגדל ובפירוק המבנה החברתי הגלובלי, מובילה לשחרור מהדיכוי האנושי, ולא מה"דיכוי" האלוהי. אני מזכיר את הדברים האלה כי השמאל הפרוגרסיבי, שמעלה על נס את שמו של דרידה, הוא גם זה שמנסה לבנות מחדש את מגדל בבל, ולכן פועל בניגוד מוחלט לעצתו של מי שהוריו העניקו לו את השם יעקב אליהו דרעי.
השמאל הפרוגרסיבי אימץ את החירות כפי מישל פוקו מבין אותה. הוא רואה בתנ"ך "מבנה כוח" דכאני שצריך לפרק אותו, שצריך לעשות לו "דקונסטרוקציה" כזאת שתחשוף את מבנה הכוח הדכאני שלו. בהשפעתו של פוקו, התנ"ך, היהדות, נתפס כאן בישראל כ"שיח" שיוצר "מבנה כוח" שמדכא את האישה, הפלסטיני, העובד הזר, המסתנן הלא חוקי וכו'. פוקו מצידו יגיד שהדיכוי בה"א הידיעה הוא ה"שיח" המקראי על מה שאנחנו קוראים לו "עריות", שמדכא את החירות המינית של האדם. זה מסביר את העיסוק האובססיבי העכשווי בכל מה שקשור לזהות מינית, שמכונה היום מגדר.
השחרור מהזהות המינית הוא ראשית השחרור של האדם מכל "מבנה כח" מדכא, שיכול להיות טקסט מכונן, חוק, נורמות חברתיות, מדינה, וכל מה שמגביל את חירותו של הפרט, אלוהים בכלל זה. פוקו הדגים הלכה למעשה את תפיסת העולם הזאת בפדופיליה ההומוסקסואלית שלו. שלא כמו חסידיו המוסרניים, הצדקניים, הצבועים, הוא לפחות הבין את מלוא המשמעות של שחרור מיני.
זה לא אומר שהשמאל הפרוגרסיבי לא יתעשת וילך עד הסוף עם האג'נדה שלה הוא מטיף בחוצות בר-אילן ובכל מקום אחר. הוא יתעשת, וימשיך לבנות את מגדל בבל בהבל פיו, אם רק יתנו לו.