"התנ"ך הינו אבן פינה של מדינת ישראל ועמוד התווך שלה אך הוא אינו שייך לאדם אחד, לקבוצה אחת, לעם אחד או לדת אחת. התנ"ך שייך לכולם. נוכח בחיים של כולם משפיע על כולנו וממנו נולדו כתבי קודש וספרים רבים. גם אם לעיתים הוא מעורר מחלוקת, במהותו הוא כוח מאחד".
הציטוט מלא ההשראה והמאחד הזה אינו שייך לאחד מגדולי הדור או לאחד מחוקרי התנ"ך הבולטים, אלא לגברת לוסי אהריש, עיתונאית, מגישה ובעיקר דמות שנויה במחלוקת בשל היותה ערביה המחוברת בצורה יוצאת דופן למדינת ישראל ויתרה מכך בשל היותה נשואה לשחקן היהודי צחי הלוי, מה שהופך את בני הזוג, בעיני רבים, לסמל להתבוללות.
אותה לוסי אהריש הוזמנה באחרונה להשתתף בוועידת התנ"ך הראשונה של 929, מיזם לאומי המקדם לימוד תנ"ך לכולם. הזמנה אשר עוררה סערה רבתי ובעיקר העלתה שאלות רבות בנוגע לבעלות על היהדות.
הזמנת אהריש לאותו אירוע גררה גל מחאה מצד פלגים שונים בציונות הדתית אשר סברו כי אין דבר טמא ומשוקץ יותר מאשה ערביה אשר נשואה ליהודי – זאת על אף שהפאנל בו הייתה אמורה להשתתף היה פאנל בן היו מתוכננים מראש לשבת נציגי דתות שונות ולדבר על התנ"ך מהזווית האישית שלהם.
הפוסל במומו – במומו פוסל
אולם הסערה סביב אהריש, הולידה הפעם תפנית מעניינת, כאשר העלתה מן האוב את העובדה ששני אנשי רוח אחרים, הפעם מן הצד הימני של המפה הפוליטית נשואים גם הם לבני זוג שאינם יהודיים, אולם עד כה הזוגיות בה הם מצויים עברה בשקט ובהתעלמות.
הדמות הראשונה הינה ד"ר גדי טאוב, סופר, מרצה ופובליציסט שהוזמן כמרצה לכנס "אבן ישראל לחינוך יהודי בעידן פוסט מודרני" יחד עם מיטב הרבנים והמחנכים כמו יו"ר ישיבות בני עקיבא וזקן רבני הציונות הדתית הרב חיים דרוקמן ועוד. בנוסף טאוב מרואיין אורח בערוץ הידברות, שהינו ערוץ בהנהגה חרדית אשר מטרתו המוצהרת הינה 'קירוב לבבות' (או בלשון העם חזרה בתשובה).
הדמות השנייה היא גלי בת חורין מייסדה ויו"ר של פורום קפה שפירא, אשר נשואה כ-30 שנה לאנגלי נוצרי, ובעלת טור בשבועון עולם קטן המחולק בשבתות בבתי הכנסת וגם היא, הפלא ופלא, הוזמנה כדוברת בכנס.
מה שאנחנו רואים לנגד עינינו זה 'קרב על הבעלות ביהדות' ומתחבר באופן מדהים לעימות בין בנט לסמוטריץ' השבוע. לעיתים נדמה כי הגדרת היהדות בשנים האחרונות השתנתה מהגדרה אמונית להגדרה פוליטית. אם בעבר הגדרה דתית של אדם הושפעה מעמדתו הדתית, כמו הקפדה על מצוות וקיום אורח חיים דתי. היום ההגדרה הדתית מושפעת באופן דרמטי מעמדות וסיטואציות פוליטיות. "המחנה האמוני" מתחיל ביהדות התורה ומפלגת הציונות הדתית ונגמר בליכוד. והוא לא יכול לכלול שום דתי או מסורתי במחנה אחר. את זאת, ראינו במלוא הכוח בעימות השבוע בין ח"כ סמוטריץ' ואנשי ימינה. יו"ר מפלגת הציונות הדתית קבע בנחרצות "אני טוען שמי ששותף לממשלה הזאת לא צריך להכניס אותו לבית הכנסת".
וכך גם נראה העימות בין הרב טאו לרב בני לאו. בעוד הרב לאו רואה את 929 כגוף מאחד אשר מקרב את העם ואת שלל הדתות אל התנ"ך והיהדות, הרב טאו רואה את הנגשת התנ"ך לכלל הציבור כפגיעה בו וכמעשה מתועב הגובל בהתבוללות.
כמו שהמותג 'הציונות הדתית', אינו בבעלות אקסקלוסיבית של מחנה זה או אחר במגזר, כך גם התורה והיהדות אינה שייכת לחוג אחד מהעם - אלא שייכת לכולם. מותר וחשוב להתווכח על החזון היהודי של מדינת ישראל, אבל מחלוקת פוליטית אינה יכול להגדיר מי ראוי לבוא בקהל ומי לאו.
רגע אחרי ליל הסדר, אותו לילה בו כבר אלפי שנים יושבים כלל ישראל: חילונים, דתיים, חרדים ואפיקורסים גמורים, כולם בשולחן אחד, מתוך החיבור למסורת ולשורשים היהודים, הוא הזמן המתאים ביותר להיזכר כי היהדות אינה בבעלות אף אחד מאיתנו אלא שייכת לכולנו.
ביום בו נזכור עובדה חשובה זו – זה יהיה היום בו ניצור אחדות בתוכנו.
הכותב הוא איש עסקים מייסד המכון לחקר היהדות והציונות