הרב ד"ר אליהו רחמים זייני
הרב ד"ר אליהו רחמים זייניצילום: אסף מילר

הרב אליהו זיני, ראש ישיבת 'אור וישועה' בחיפה, מספר בראיון לערוץ 7 על קורותיה של משפחתו בשואה. הוריו הכירו באושוויץ, כאשר אביו, בן לשושלת רבנים, היה בין משחררי המחנה ואמו, בת למשפחה חילונית, בין הניצולים.

בשיחה עמו סיפר הרב זיני גם על האופן בו סיפרה אמו לבני המשפחה על נוראות החיים בתקופת השואה ובמחנה ההשמדה, אך את דבריו פתח בביקורת חריפה על עצם קביעתו של יום הזיכרון לשואה ביום כ"ז בניסן, בניגוד להנחיית ועמדת הרבנות הראשית. "אני רואה ביום השואה בחודש ניסן שערורייה בלתי נסבלת. צריך להזכיר את זה. התאריך נקבע על ידי שונאי דת במקום לקבל את קביעת הרבנות לציין את יום השואה בעשרה בטבת. הם התייחסו בבוז למי שהלך כצאן לטבח ללא נשק ורצו לזכור את מרד גטו ורשה", אומר הרב זיני.

בדבריו מציין הרב זיני כי מרד גטו ורשה היה תוצאה של "מתנה" שאותה רצו לתת הגרמנים להיטלר לציון יום הולדתו ביום ה-19 באפריל. ההערכה הייתה שהגטו ייפול מיידית ויהיה בכך מתנה לצורר, אך יהודי הגטו נאבקו עד לל"ג בעומר.

מאחר והביקורת על בחירת תאריך זה ליום הזיכרון לשואה מוכרת ונשמעת לאורך השנים ובליבה הסברה שמגמת התאריך הייתה רצון להשכיח את מי שלא נשא נשק, שאלנו את הרב זיני אם לא יתכן והמגמה הייתה הפוכה, רצון למצוא תאריך של גבורה כביטוי לגבורת כלל היהודים מול הנאצים. על כך משיב הרב: "אהיה האחרון לגמד את ערך הגבורה הישראלית. אני מדבר על העיתוי שמסתיר את הסבל של עמנו. בביתן באושוויץ הייתה עם אימא שלי אישה מהונגריה שהחזיקה בבית השחי פיסת נייר שבתוכה קמח כדי לאפות מצות לליל הסדר. זו גבורה גדולה לאין ערוך מגבורת מרד גטו ורשה. זו גבורה רוחנית. יש הרבה היבטים של גבורה".

ומכאן נסובה השיחה לסיפור המשפחתי ואותו פותח הרב זיני בהסבר כואב על המניעים שהובילו את בני משפחתה של אמו לחילוניות והתרחקות מהדת. "הסבא רבה מצד אמא היה גליציאני שלומד בכולל מבוקר על ערב. האימא הייתה מפרנסת עשרה ילדים. הם עזבו את פולין ונדדו לכיוון צ'כוסלובקיה אוסטריה. כאשר היה הסבא בר מצווה הוא לא הצליח לעלות למפטיר כי היה צריך לקנות את העלייה הזו ולא היה לאף אחד מה לשלם. זו הייתה מכה שהתחילה להרחיק אותו מעולם התורה והמצוות. האימא אספה פרוטה לפרוטה במשך שנים כדי לשלם למישהו שילמד את הילדים. כשנאסף הסכום הדרוש נבחר מבין הילדים הסבא שהלך ללמוד משפטים בברלין. הוא שילם מראש למשפחה דתית על החדר שיישן בו, וכשהגיע מצא שהחדר שיועד לו הוא מחסן עם הבהמות והמשרתת הגויה. גם זה הרחיק אותו מהדת. הוא התרחק בגלל התנהגות בלתי נסבלת של דתיים", אומר הרב זיני.

בדבריו הוא מדגיש כי החילוניות לא הרחיקה את הסבא מהעם היהודי, וכפוליטיקאי, יועצו הבכיר של ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, הוצע לו לברוח ללונדון, אך כשהגיע למטוס ראה שכל חברי הממשלה נמצאת בו, כולם גויים והוא היהודי היחיד. כשראה כך סירב לטוס ואמר שיישא בסבלם של היהודים ככל יהודי אחר. הוא ויתר על הטיסה, נלקח לסוביבור ושם נהרג.

"האימא גדלה באווירה רחוקה מתורה ומצוות ולמרות זאת היא מספרת שמילדותה אהבה להתפלל", אומר הרב זיני ומספר על אחותה של אימו שנאצים שיסו בה את כלבם שטרף אותה לעיני האם, סבתו. את האירועים הקשים שחוותה בימי המלחמה הקפידה שלא להציג לילדיה כטרגדיה מדכאת "אלא כהרפתקה יהודית, איך יהודי בנסיבות הללו עושה דברים מעל כל היגיון ומעל כל שכל כדי להתקיים ולשרוד. היא עברה את הניסויים של מנגלה שנתן לה חומרים כדי שלא תלד, אבל הקב"ה מומחה גדול יותר ואנחנו פה. ברוך ה' לפני כחודש היא חגגה מאה".

"מעצמה היא הייתה מספרת את סיפורי השואה בליל הסדר בלי לנסות להסתיר אלא לספר את זה כמעט בעליזות, איך הייתה גונבת אוכל מחדר הקצינים ומחלקת לחברות כשמדובר בסכנת חיים. בכל יום היא הצליחה לגנוב ולחלק. באחד הימים הגיע לשם קצין SS ושאל מי מדבר גרמנית הונגרית וצ'כית. הסבתא אמרה לה לענות לו ואולי היא תקבל פרוסת לחם. הקצין קרא לה. היא שאלה מה צריך לעשות. הוא אמר לה שהיא צריכה להשגיח על היהודים שהטילו עליהם משימות אכזריות ומשפילות כדי להתעלל בהם. הוא רצה שהיא תוודא שהם ממלאים הוראות ואם לא שתעניש אותם. כשצלצל הפעמון לאוכל היא ברחה. היא לא הייתה מסוגלת לעשות זאת".

על המפגש בין הוריו מספר הרב זיני: "הקב"ה מפגיש עולמות. אנחנו צאצאי רבנים, צאצאי הרי"ף, רבנים בני רבנים למעלה מתשע מאות שנה. אבא, שהיה קצין בצבא הצרפתי, לחם את כל המלחמות נגד הגרמנים ולקראת סוף המלחמה החליטו הגרמנים לשחרר את כל השורדים במחנות, אבל לא את הפצועים. אימא הייתה פצועה בבית השחי. היא הסתירה את הפצע בחתיכת בד. מנגלה בדק את כולם וכשהיא הסתובבה הוא ראה את הבד וקרא לה שתחזור אבל היא ברחה בתוך ההמון וניצלה".

אביו כונס יחד עם כל בעלי ההכשרה הרבנית על מנת לטפל בפליטי המחנות. כך הכיר את הפליטים ובתוכם את הניצולה שלימים הייתה לרעייתו. "הם התחתנו כבר שם באוסטריה. הגרמנים חשבו שהם מוחקים את הכול, אבל המשפחה מוכיחה שהקב"ה מנצח את כל אויבינו בכל דור ודור". בהקשר זה הוא מעיר כי אחיינו, תא"ל דוד זיני, הוא הראשון שזכה לקבל דרגות לא מהאימא אלא מהסבתא שלו. "רואים שהסבתא מאושוויץ והנכד אחראי על אימון קרביים בכל הארץ. זו התרומה של אבא. אימא כמי שעברה את כל החוויה הנוראה הזו לא חשבה שיש תקווה ושכדאי להיאבק למען החיים, ואבא המחייך עם החינוך השמח הפך את עולמה והקים יחד איתה משפחה ברוכה ואימא הראשונה לשמוח לראות את המשפחה גדלה בארץ הקודש. זה היה מפגש של יהדות ספרדית ואשכנזית בשעות הקשות והנוראיות ביותר. זה מלמד על הכוח הטמון בעמנו שברגעים הקשים ביותר מסוגל לשקם את הכול ולבנות את הכול".