ביום קייצי וחם של חודש תמוז בשנת 1935, הגיע לביתו של הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רב צעיר כבן שלושים בשם הרב יוסף דב סולובייצ'יק.
ימים ספורים לאחר הפגישה חזר הגרי"ד סולובייצ'יק לקהילתו שבבוסטון (קהילה שמנתה בשלב זה רק כארבעה שומרי שבת). הרב הראשי, שכבר שכב אז על מיטת חוליו, החזיר כעבור חודש וחצי את נשמתו לבוראו.
הפגישה, שהייתה ארוכה מאוד בהתחשב במצב הבריאותי של הרב קוק, הותירה חותם על שני הרבנים. בסוף הפגישה העיר הרב קוק בהתפעלות שדרך חשיבתו של הנכד דומה לדרכו של סבו הגדול, ר' חיים מבריסק, ושמח על כך שיש המשך לדרך הגאונית של המשפחה.
הגרי"ד סולובייצ'יק הושפע מהמפגש עם הראי"ה בצורה ניכרת. עם היוודע לגרי"ד על פטירת הראי"ה קוק, כתב בשברון לב אגרת תנחומים לאחיו של הראי"ה: "יאמין לי מעלת כבוד תורתו, עיני זולגות דמעות, לבי קרוע לגזרים… ידי מרתתות ואין כוח בי להמשיך איגרת זו. דמות דיוקן רבנו שזכיתי לראותה זה לא כבר מופיעה לנגד עיני ומפיצה זהר והוד ואור יקרות. קלסתר פניו המפיקות נעם ותפארת… ואיך אפשר להעלות במחשבה כי רבנו כבר הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות. איה סופר, איה שוקל…".
היום, י"ח בניסן לפני 29 שנים נפטר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל. זכיתי להתחנך לאור תורתו הגדולה של הראי"ה קוק זצ"ל, וזכיתי לצקת מים על ידיו של תלמידו המובהק של הגרי"ד, מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. אני זוכה ללמד את תלמידי מספריו של הראי"ה לצד ספריו של הגרי"ד. מתוך מקום מורכב זה אני מרגיש צער גדול לנוכח חוסר ההיכרות של הציונות הדתית עם תורתו הגדולה של הגרי"ד סולובייצ'יק. חוסר היכרות זה פוגע להבנתי ביכולת ההתמודדות שלנו עם אתגרי השעה.
הגרי"ד סולובייצי'ק היה תלמיד חכם עצום. למעשה הוא היה נסיך הכתר של העולם החרדי. לו רק היה נשאר בתפקידו כיו"ר אגודת ישראל בארצות הברית, היה מוצא את מקומו בכותל המזרח של החברה החרדית. הרב מבריסק כבר אמר עליו שאין בכל ארה"ב ת"ח כמוהו, והרב רוזובסקי, מראשי ישיבת פוניבז', העיד בהשתאות שאין בדורנו עוד מישהו חריף כמוהו. את כל זאת איבד הגרי"ד במחיר של הכרעה ערכית אחת.
'לא נולדתי בבית ציוני', סיפר פעם הגרי"ד בגילוי לב, 'אבות הורי, בית אבא שלי, רבותי וחברי היו רחוקים מהמזרחי... התקשרותי למזרחי באה בהדרגה. היו לי הרבה ספקות בדבר אמיתת השיטה של המזרחי... אם אני מזדהה כעת עם המזרחי, שהוא בניגוד למסורת המשפחה שלי, אין זה אלא, כפי שהבהרתי מקודם, שאני מרגיש, כי ההשגחה פסקה כיוסף נגד אחיו…
בניתי מזבח, עליו הקרבתי לילות נדודי שינה, ספקות ופקפוקים... יהודים כמוני ואחרים, אשר שרשיהם יונקים מן הקרקע העתיק של אביי ורבא ואשר התקשרו עם התנועה, הרי הם בבחינת יוסף, הנדרשים להקריב על המזבח את מנוחת הנפש שלהם, יחסי חברות וידידות'.
אין בעל הנס מכיר בניסו. בארצות הברית, תורתו של הגרי"ד בעולם האורתודוקסיה המודרנית מוכרת היטב. בארץ להוותנו המצב שונה. האור הגדול של מאור עינינו הראי"ה קוק, מסנוור את עיני הציונות הדתית ומונע ממנה לשאוב את התורה הגדולה של הגרי"ד סולובייצ'יק. אין לי ספק שבצד התורה הכללית של הראי"ה יש חשיבות מכרעת גם לתורת הפרט של הגרי"ד, תורה חשובה שהיעדרותה מהמרחב הציוני דתי פוגע בנו מאוד.
בהספדו של מו"ר הרב אהרן ליכטינשטיין זצ"ל על רבו הגדול הגרי"ד, סיפר הרא"ל בצער על ההיכרות המצומצמת של החברה הישראלית עם הגרי"ד שבאה לידי ביטוי בתיאורים עליו בתקשורת הישראלית. בניגוד למה שתואר בכל התקשורת, הרב סולובייצ'יק היה לפני הכל מחנך ומלמד תורה שהעמיד ציבור גדול של בני תורה יש מאין.
כשנשאל הגרי"ד במה יזכה לחיי עולם הבא, נקב בשלוש סיבות. האחת על כך שלמד תורה עם ילדיו, השניה על הקמת בית הספר היהודי דתי בבוסטון השוממה באותה העת מבחינה דתית והשלישית על מעשה חסד מסויים שעשה. אמירה זאת משקפת את תפיסת עולמו המתמקדת ביום קטנות. מנהיג הציבור האורתודקסי מודרני בארצות הברית גאה על מעשיו הקטנים שהותירו חותם בעולם, ולאו דווקא על הרוח הגדולה. גאוותו של הגרי"ד לא הייתה על השיעורים השנתיים לזכר אביו שהעביר בפני אלפי אנשים אלא דווקא על חינוך ילדים צעירים.
בשנים האחרונות יצאו מספר ספרים חשובים מאין כמותם של הגרי"ד שמתמקדים באדם הפרטי ובתיקונים האישיים הנדרשים מאיתנו. כמה עוצמה אישית שאבתי מהספר 'עמודו של עולם' שמציג בפנינו את דמותו של אברהם אבינו כדמות שרלוונטית לכל אחד מאיתנו. כמה חוכמה ותבונה הפקתי מהספר 'אדם וביתו', המנתח בצורה ייחודית את עולם המשפחה היהודי לאור פרשות בריאת האדם ולאור דברי חז"ל. כל האוצרות הללו חבויים בפני בני הנוער של הציונות הדתית.
מקום יש בזרוע ובראש להניח שני זוגות תפילין. בצד האורות הגדולים של הראי"ה יש מקום גם לתורתו הפרטית של הגרי"ד. האתגרים הניצבים לנוכח הציונות הדתית גדולים הם מאוד. כדאים הם הראי"ה והגרי"ד שנמשיך בעצמנו את הפגישה האחת שהייתה ביניהם.