בימים הללו מתבררים שוב הר הבית בכלל ומסגד אל אקצה בפרט כמקומות ראויים בעיני המתפללים המוסלמים לאגירת אמצעי לחימה שונים ומגוונים. ד"ר דותן גורן, חוקר המקומות הקדושים בארץ ישראל בעת החדשה, שוחח איתנו על העבר הבוער של הר הבית והמסגד שבליבו.
"הדברים לא חדשים", קובע ד"ר גורן ומציין כי "הטענה של המוסלמים שאל אקצה בסכנה מתחילה כמה חודשים אחרי הצהרת בלפור. חיים ויצמן, ראש ועד הצירים, מגיע לארץ ישראל ובדרכו כשהגיע למצרים, הוא שמע את השמועות על כך שהבריטים נותנים את הר הבית ליהודים והם עלולים להרוס את המסגד כדי לבנות את בית המקדש".
את השמועות הללו שכלל המופתי חאג אמין אל חוסייני מאז נכנס לתפקידו בשנת 1921. "הוא הופך סוגיה דתית לסוגיה לאומית, הוא משתמש ברגשות החזקים מאוד של המוסלמים ותושבי ירושלים כדי לעורר את הזעם שלהם נגד היהודים". הדברים מתחילים עם ראשית הצמיחה הלאומית הערבית. "כדי לשלהב את ההמון המוסלמי חייב להיות טריגר כלשהו שיעורר אותם, והכלי הנוח ביותר הוא נושא הר הבית ומסגד אל אקצה".
בדבריו מדגיש ד"ר גורן כי המקרים הראשונים של שימוש בהר הבית כמתחם של לחימה היו בעקבות הכיבוש הבריטי של ירושלים. "חאג 'אמין אל חוסייני מתמנה למופתי ב-1921 והוא מיד משכלל את העלילה הזו לאורך השנים. מאורעות תרפ"ט מתחילות בעקבות הכפירה של המוסלמים בזכות היהודים להתפלל בכותל. הכניסה להר הבית לא מהווה חלק מהדיון כי גם הרב קוק וגם הרב זוננפלד התנגדו לכניסה להר הבית כך שיהודים דתיים לא נכנסו למקום. הנוכחות היהודית הייתה בעיקר של טיילים יהודים שנכנסו בתשלום שהועבר למועצה המוסלמית העליונה שהיא שהייתה אחראית על הכניסה להר הבית. המועצה המוסלמית הרוויחה מכך כלכלית גם כדי לשקם את המסגדים וגם להסלקת אמצעי לחימה".
הסלקת האמל"ח הצטרפה להסתה של הדרשנים שהייתה קיימת מהמסגד. ד"ר גורן מציין שתי תקופות לאורך המנדט הבריטי. "תקופת המרד הערבי, שבה התמודדות המוסלמים בהר הבית אינה נגד היהודים אלא נגד ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. המנדט מתמודד עם כנופיות ופורעי חוק שמוצאים בהר הבית מקום מקלט, וגם חאג' אמין אל חוסייני שהה בהר כמקום מקלט. גם הדיונים של הועד המוסלמי העליון התקיימו בהר הבית. החשיבה שלהם הייתה שכוחות המנדט לא ייכנסו להר, אבל בשלבים מסוימים הבריטים נאלצו להיכנס להר הבית וגם הקימו שם תחנת משטרה כדי לפקח על הנעשה בהר".
"בקיץ 38' המוסלמים משתלטים על ההר ועל העיר העתיקה עד כדי כך שהבריטים נאלצים לצאת למבצע כיבוש של העיר העתיקה מידי הכנופיות באופן יזום. המופתי התחמק וברח מהר הבית עוד קודם לכן", מספר גורן. "המוסלמים מנצלים את שיקום המסגדים וכיפת הסלע כדי להסליק לשם אמצעי לחימה בהם גם רימונים, רובים ועוד. מאוחר יותר, במלחמת העצמאות, הם מחביאים גם חומרי נפץ. במהלך המלחמה היה גם פיצוץ של חומרי נפץ והיו שם הרוגים מוסלמים כתוצאה מכך".
ד"ר גורן מציין כי "האלימות נגד יהודים המתפללים בכותל הייתה לאורך השנים, גם זריקות אבנים, גם הכאת מתפללים בדרכם לכותל. בתקופת המרד הערבי, בעקבות האלימות הזו נוצרה הדרך החלופית שמובילה מאזור הר ציון ויורדת לכותל במקום הדרך שעברה דרך שער יפו. זו הייתה דרך שנועדה למנוע חיכוך בין יהודים למוסלמים בדרך לכותל".
בדבריו מזכיר ד"ר גורן סיפור נשכח: "בשביעי של פסח 47' נכנסו שני יהודים בטעות למתחם הר הבית כשהיו בדרכם לכותל. אחד מהם, אשר איצקוביץ', נרצח על ידי המון מוסלמי שחגג את חגיגות נבי מוסא. זה מקרה שנשכח עוד מלפני מלחמת העצמאות".
"במלחמת העצמאות עצמה הר הבית משמש כעמדת ירי לעבר הרובע היהודי וכלי רכב שנוסעים בכביש ירושלים יריחו. על כוח המגן שנשאר ברובע היהודי נאסר להשיב אש. אלו החלטות שמתקבלות על ידי בן גוריון שהיה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. היהודים לא רוצים לתת לגיטימציה לכך שהעולם המוסלמי יתערב כולו. זה היה חשש שליווה את כל תקופת המנדט. הסוכנות והועד הלאומי הבהירו שוב ושוב שאין להם עניין להיכנס להר הבית ורוצים רק להתפלל בכותל המערבי, וגם מבחינה דתית הלכתית לא הייתה אפשרות כניסה שכזו. כך הר הבית נדחק לשוליים בתודעה הלאומית של התקופה הזו".